סבתא,

לראות אותך ככה שובר לי את הלב. אימא שלילא זיהתה אותך בכלל, אני לקחתי אותה ואמרתי לה שזו את את נראית כל כך מוזר ר בלי המטפחת על הראש. את נראית כלכך שבירה כשאת שוכבת על המיטה בטיפול נמרץ, מחוברת לצינורות, חוטים ומכונת הנשמה שנותנת לך מעט חמצן.

כבר עשרה ימים שלא אכלת בכוחות עצמך, בתחילת שבוע שעבר לקחו אותך לבית חולים לא אכלת, וגם כשכבר הצליחו להאכיל אותך קצת הקאת הכל. כבר אז היית מעורפלת מאוד. בשישי החזירו אותך הביתה, וביקרתי אותך במצאי שבת. את לא היית ממש בהכררה ולא הצלחת לאכול, בקושי נשמת והחליטו להחזיר אותך לבית חולים.

אתמול אימא שלי התקשרה אליי בסביבות 12 בצהריים, היא אף פעם כמעט לא מתקשרת אליי בשעה כזאת.(היא יודעת שאני בשירות) הייתי בטוחה שהיא אומרת שלי שנפטרת, ככה כל היום כשההורים התקשרו נפל לי הלב עוד קצת. החלטתי לחחזור ולהיות עם המשפחה כמה ימים.

היום אימא התקשרה להגיד לי שהעבירו אותך למחלקה לטיפול נמרץ נשימתי וכואב לי כל כך וקשה.

אני מפחדת ממה שיהיה אחרי שתלכי. למרות שסבלת כל כך הרבה כאב וכל כך הרבה זמן.

דוד שלי אמר שהפליפינית באה כליום והייתה בוכה שם היא כנראה באמת נקשרה אלייך. נשמה טובה למרות שהיית איתה מעט זמן.

כל יום המצב מדרדר עוד קצת ולי נשבר הלב, את הסבתא  היחידה שהכרתי הסבא והסבתא מהצד השני נפטרו לפני שנולדתי וזה הצד שאני יותר קשורה אליו.

אני ידעתי שאני אתחרט שלא ביקרתי אותך יותר.

דבר  אחד שאניא קח איתי   זה לא לדחות  דברים כשאפשר לעשות אותם מיד

וגם להראות לאנשים   שהם חשובים לי ואת הרגשות שלי כלפיהם.  ולא לחכות שיהיה מאוחר מידי.

סבתא אני אוהבת אותך.

וקשה לי לראות את אימא שלי ככה.

 כמעט הסוף