הכלב שלי. יש אומרים שהוא ממש יפה ויש כאלה שאומרים שהוא ממש  מכוער אני אשמח לדעת מה אתם חושבים.

הוא ממש מתוק

כאן הוא  באמת  מכוער  וחסר פורפורציות  כשהיה גור.  האוזניים רק התחילו לעמוד ולכן אוזן אחת למעלה ואחת למטה

מזמן יותר עדכני פוזה מפחידה.בוהו.

בימים הראשונים אצלינו גורון קטן.

לא  כל כך ממזמן.

הוא  מתוק  אמיתי , חבר קטן ומצחיק. 

אני אוהבת את הכלב הזה.

הוא יעיל, מסדר לעצמו את השמיכה כדי שיהיה לו נוח. 

מתגנב למי  אוהב לישון  עם שמיכה על הראש  כדי שיהיה לו חושך .

הוא רץ  ממש מהר וקשה לתפוס אותו.   

הוא  גונב  גרביים (בזוגות!)  מחביא אותם  בשיחים  וכשאתה מתקרב הוא פשוט לוקח אותם ושם  בצד השני.  זה יכול לקחת שעות.

נקשרנו אליו ממש.  עם כל מה שהוא עבר  מסכן.  אמנם לא התעללות אבל בעיות בריאותיות  והוא  בקושי  בן שנה וחצי בערך. 

הוא כל כך  אוהב אנשים.  ואנשים  מפחדם ממנו.  אני יכולה הבין,  אבל כשילד ממש מפחד  ואני מחזיקה אותו  ומונעת ממנו להתקרב  ואז  הוא עושה לו  פססס   מעצבן כזה  גם ליה יה  בא לנשוך  את הילד באותו רגע.  

ילד  טיפש

 מתחשק לי לעבור דירה למרכז, למצוא עבודה שם.  ולגור עד  תחילת  הלימודים ככה יהיה לי קל יותר בערך לגבי הכל.  אני בתקופה מאוד  מאוד  מעצבנת כרגע.  וקצת קשה לי  זה תמיד  קורה לפני היום הולדת . אני מתבטלת  איך לחגוג  ומה לעשות.  בשביל הכל  אני אצטרך כסף  שכרגע  המצב לא משהו. (לא מפטרים אותי אבל נותנים לי לעבוד , מצב מעצבן מאוד בתכלס.  אולי שאני אארגן כמה  חברים לעשות ערב מגניב בים בשביבות היום הולדת שלי ככה  שזה ישמח אותי.

הדברים הקטנים הם אלו שגורמים להיות שמחה מאוד!  :)

על כל רגע שעובר ואני לא מוותרת לעצמי אני שמחה. זה יצר המון דברים  טובים. רגעים קטנים של אושר אמיתי. מוקרן לך על הפנים  ובכל נים בגוף.

בדיוק ברגע שהייתי מאושרת ניגשו אליי בצוות ושאלו אותי "מה קרה?"  "ומה השתנה" ואמרו לי שאני נראית טוב יותר.   הם היו בטוחים שהיה לי בחור חדש (בזמנו לא היה אף אחד יש לציין)

אז לא, לא להיקבר בהררי דיכאון. להיות  הרבה יותר שלווה עם עצמי.  לחייך המון ,  זה מדהים כמה אנשים באופן כללי לא רגילים לזה. וכמה  זה מדבק נותן הרגשה טובה לכל מי שמסביבך. וחוש  הומור, חוש הומור   זה לדעתי אחד המפתחות.  תצחק  על הקשיים  שלך. כי  למרות שקשה פיזית ונפשית אחרי שזה מאחוריך, התגברת ! ומגיע לך. 

ידוע שחוש ההומור שלי קצת דפוק אבל, גם כשבאותו רגע אומלל  נדמה לי  שיפול עליי פסנתר, או ידרסו אותי. זה עובר. ולמזלי יש לי אנשים  להישען  עליהם כשאני צריכה, דבר  שהחזיק אותי מעל למים הסוערים  של גיל ההתבגרות

הכל בתהליכים. הכל תמיד קורה. הכל זורם. כמו נחל או מנגינה ברגע שיפסיק אני אמות. ככה  אני מרגישה.

מוזיקה  חלק גדול מהחיים שלי. מקום מפלט. ניגנתי כמה שנים אבל עכשיו אני בצד המקשיב והמאזין (ושנהנה בהופעות)

יצא לי להיות בחודש האחרון בהופעת מטאל כל שבוע  שזה  נחמד.  כיף  והתראתי הרבה  עם אנשים. 

(גיוונתי באלבום)