אם כן, מצב רוחי השתפר קצת.

הגעתי הבוקר לאורט חצור, במצברוח הרגיל והמתמוטט בקלות של התקופה האחרונה, והסתכלתי על יצירות של תלמידי מגמת עיצוב של הבית ספר.

אחת מהן הייתה בנושא מוזיקה. אחת התמונות באותו קולאז' הייתה של בריטני ספירס, תמונה מדהימה שלה, חיוך מתוק, מדהים, שגורם לך לבהות בה כמה דקות ספורות ולרצות לחבק אותה עד אין סוף. אח(=

נכנסתי לחדר מורים. היה רדיו מופעל, דרך מחשב. גלגל"צ. מגישת התכנית הציגה את השיר של simon and garfunkel-the boxer. שיר שאני מאוד אוהב, שיש לו משמעות כלפי, שמאוד מתאים לי. אנשים הקראו בכל בלוגי וזכרונם טוב עמם אז יודעים את משמעות השיר מבחינתי.

אח"כ ישבתי עם רותי, אשת הקשר, לכמה דקות, הבאתי כוס מים לתלמידה שלא הרגישה טוב, אמנם לא הגשתי לה אותה ישירות, אך הבאתי.

נכנסתי שוב לחדר מורים. הפעם השיר שהתנגן היה "לא יכול" של כלא 6. שיר מדהים.

ועם בריטני בוהה בי בעיניה היפות, וכל השירים, מצב רוחי השתפר. כמו כן, סיימתי לקרוא היום את "ההוביט" מאת ג'.ר.ר טולקין, בפעם השנייה. ספר נהדר. בפעם הראשונה לא קלטתי אותו עד סופו. הפעם כן. זאת עשיתי לאחר שסיימתי את אני קלודיוס. עוד ספר יפה.

הרשו לי להביא ציטוט. זהו קטע מסוף הספר, אז אם מישהו רוצה לקרוא את הספר אז שלא יקרא את הקטע שבין הכוכביות

****

"אם כך, הפכו לאמת נבואותיהם של השירים העתיקים במידת מה", אמר בילבו.

"כמובן", ענה גנדלף, "ומדוע לא יוכחו כאמת? לבטח אינך מטיל ספק בנבואות, אף אם לך עצמך יהיה חלק במימושן. הרי אינך משער ברצינות, שכל הרפתקאותיך והימלטויותיך אורגנו ע"י מזל גרידא, וכן עבור טובתך בלבד! אתה, אישית, נאצלת מאוד, מר בגינס, ומאוד מחבב אני אותך- ברם, הנך רק יצור קטן בעולם הגדול, לאחר הכל".

"תודה לאל!", ענה בילבו בצחוק, והגיש לו את חריט הטבק.

****

זהו קטע המדבר על הקטע הנ"ל, ולכן, עדיין יכול הוא להרוס במעט את הסוף המחכה לאלו שעדיין לא קראו:

ומה אומר קטע זה?  הוא מזכיר דילמה שידועה לי בזמן האחרון- בין לחיות בשקט באושר ובשלווה, או לעשות מהחיים את מירב המקסימום שאתה יכול, תוך כדי שזה, כמובן, ייתן לך אושר ושלווה, אך ייתן לך המון רגעים של קושי בהם תרצה לוותר. בילבו עבר המון, אך הוא שמח שהוא יכול לחיות את חייו בשקט בסוף ההרפתקה. אין זה אומר שלא ייצא להרפתקאות חדשות- אך אומר זה שאין הוא בנוי להרפתקאות אינסופיות, והוא חי את חייו בשקט.

וזאת הדילמה שלי לגבי התפקיד- האם לעשות מאמץ ולנסות לעשות שוב את התפקיד, במיטבו, עם כל הדברים הכרוכים, וכמו שצריך, או לצאת מהתפקיד וללכת על דבר יותר פשוט, פחות מורכב?

איני יודע מהו הדבר הפחות מורכב שאני רוצה, ואם אוכל לעמוד בו, ואיני יודע אם אני רוצה להפסיק להיות מד"ן, ולוותר על התפקיד, שזה הייתי עושה בחפץ לב, אם הייתי בטוח בזה. אך איני בטוח בהמשך הדרך.

בכלמקרה, אחרי שיצאתי מהביצפר, אכלתי ארוחה דשנה במקדונלדס, ונסעתי הביתה. ברדתי בצומת בכפר, ראיתי את מיכאל ותומר, ומיהרתי לקראתם. הם מילאו מים בנרגילה שלהם, וליוויתי אותם לגבעה בה הם עישנו להם בחשאיות מה- ושם הם גילו שחסר להם נייר אלומיניום. שאלתי אותם, באותה הזדמנות, מתי ההפקות של מגמת תיאטרון של כיתות י"ב, בבית ספר, הם אמרו שיש היום ב13:30. השעה הייתה בסביבות 13:00.

מיכאל בא איתי לביתי לבדוק אם יש לי נייר אלומיניום, לא היה לי, וליוויתי את מיכאל לקצה הרחוב.

התארגנתי בחופזה לנסוע לבית ספר, להפקות. איחרתי קצת להצגה הראשונה, אך פיספסתי רק קטע קטן. לונורא.

ההצגה הראשונה הייתה מצויינת. עם סוף עצוב כמעה- טרגית. נהדרת. קראו לה "אי של עיזים"

להצגה השנייה קראו "הנסיכה טורנדוט". גם הצגה מצויינת, מאוד דומה מבחינה מעשי הדמויות וההתנהגות שלהן מאוד דומה. ההבדל הוא שהסוף הוא סוף טוב. אך הם שכחו דמות אחת, שכחו להציג מה יהיה איתה, ואולי, הם נותנים לנו לנסות להבין.

ההצגות היו מצויינות. בירכתי את השחקנים במשחק היפה, דיברתי עם כמה אנשים מהשכבה, קצת לא נעים, העבר עדיין נמצא ומשפיע, ואולי תמיד ישפיע, איני יודע.

מישהו שלמד המון שנים בביצפר אמר שלחזור לפה עושה לו בחילה, ואני אמרתי שדווקא סבבה לי פה. בכלמקרה, בחילתו בטח לא כ"כ נוראית. פגשתי עוד ידידים ומכרים, היה בהחלט נחמד.

בקרוב יהיו גם מונולוגים-דיאלוגים של י"א, וגם מצפה אני לזה.

בתקווה לטוב, לחזון אחרית הימים.

שהמצב רוח ימשיך להיות ומצבי יתחזיק, שאחזיר עטרתי ליושנה.

להת'(=

יוני Caleos