אז הכאב לא היה. לא היו פצעים. רק תסכול, כעס, והצורך להוציא את זה. לא היה בכי, לא היה כאב, לא היה עצב. היה פשוט סתם.

קראתי את הפוסט שהיא כתבה. את הרוב הבנתי, ולגבי כמה דבר אחד או שניים היה ספק קל.

התחלתי לכתוב תגובה. בהתחלה משהו מצחיק, אח"כ כל מה שרציתי לכתוב. כותב וכותב, למשך כמה דקות, לפתע קופצת הודעה:"חרגת ממספר התווים". מנסה למחוק, אך המחשב חוזר אחורה, למסך שהוא היה בו קודם. "לא נורא, נעשה את זה בבית", אני אומר לעצמי.

אבל משהו לא מרגיש טוב. משהו לא מרגיש נוח. עצב כלשהו, רוצה כבר להגיע הביתה, לכתוב לה את התגובה, לעזור לה. כ"כ רוצה לעזור לה להתגבר על הפצעים. פצעים שאולי העמקתי אותם, אולי החמרתי אותם.

אבל עדיין לא מבין את זה. רק רוצה שיעבור הזמן. והוא זוחל. משוטט בבית הספר, לא עושה כלום. קצת קראתי, וחוצמזה שומדבר.

מגיעה השעה 10:30. סופסוף. מגיע לתחנה המרכזית. שם מוזיקה. המוזיקה עוזרת לי לשרוד, להחזיק, לא לוותר, להבין.

ואז..אני מבין. הדמעות באות, מנסה לחסום אותן. לא כאן...לא כאן..כשיבוא האוטובוס.

מצליח איכשהו להתגבר בינתיים. 5 דק' לפני שמגיע האוטובוס אני יוצא החוצה כי הדלת לא פועלת. בסוף הסתבר שהיא כן פעלה.

האוטובוס מאחר. וגם שם, בחוץ, הדמעות באות, מישהי מסתכלת לשנייה, מבוגרת. בבקשה..אל תסתכלי.

והדמעות באות, שוב. יותר חזק. והחנק בגרון מורגש מאוד חזק.

משהו הרטיב לי את החולצה והמכנסיים. הן נרטבו מהמעיל. מסתכל שהבקבוק בתיק סגור טוב, הוא סגור. לונורא, מדי א' מתייבשים מהר.

מגיע האוטובוס. נכנס. שוב שוקע במוזיקה. ושוב בוכה. טועם את הדמעה המלוחה. כ"כ רוצה לעזור לה, כ"כ רוצה שהיא תתגבר על הפצעים, שאני אתגבר על הפצעים.

היא מסוגלת לכ"כ הרבה. מסוגלת להיות מאושרת. ואם אני הצלחתי להרוס קצת-אני אצליח לבנות.

 כ"כ רוצה שיהיה לה טוב. כ"כ רוצה שהיא תהיה מאושרת. מגיע לה טוב, כמו שמגיע לכל אחד בעולם. הגיע לה הרבה יותר טוב ממה שהיא קיבלה אז.

אני מצטער.