האם התסכול יעבור?

האם האושר, השלווה, הכיף והכוח יחזרו אי פעם במלוא עוצמתם?

למה לפעמים העולם לא יכול להתקיים בלעדיי?

השעה 9:50

"היי שיר, מה נשמע?"

"בסדר, מה איתך?"

"גם. אני צריך לדבר איתך על משהו".

"אוקי".

"אני כבר חושב על זה חודש, ועכשיו זה קצת קשה לי, כי בהתחלה אהבתי את התפקיד, אבל הסיבה היחידה שאני גורר את זה כבר חודש זה שאני לא יודע מה אני רוצה. אני יודע מה אני לא רוצה, ולא יודע מה אני רוצה. לא יודע מה הלאה. אני..אני לא רוצה כבר להיות מד"ן. בדוגרי-בחודש האחרון לא עשיתי כלום במסגרת התפקיד, הרצון שלי לעשות את התפקיד פחת וכבר אפשר להגיד שהוא קרוב לחוסר קיום".

"הבנתי. זה טוב שאתה אומר לי את זה. תדבר על זה עם שרף בבסיס היום, בסדר?"

"בסדר".

הרגשתי טוב. הרגשתי שאני בדרך הנכונה.

ב-12:15 יצאתי מהבית ספר לבסיס. הייתי צריך לנסוע לבסיס בכל מקרה כדי לקחת משהו, ובאותה הזדמנות לדבר עם שרף, מפקד האזור שלי. שיר היא המפקדת הישירה שלי.

הגעתי לבסיס בסביבות 14:00, אחרי שנרדמתי באוטובוס מחצור לעכו, הרגשתי עייף ורק רציתי לחזור הביתה.

אתמול שכחתי לטפל בעובדה שאין לי סכיני גילוח, ושצריך להחליף את הסכין משבוע שעבר. על כן-הגילוח הבוקר לא היה יעיל.

אז כמובן שהוא שם לב לזה, ולא יכול לציין שדווקא המשמעת שלי הייתה טובה בתקופה האחרונה. הסברתי לו, איכשהו הוא היה בסדר.

אמרתי לו על מה שדיברתי עם שיר. הוא אמר שאני חייל לא ממושמע, ואם אני לא ארצה להיות מד"ן איך אני ארצה להיות במקצוע בחיים וללמוד.

אני חייל לא ממושמע?

אני לא רוצה?

אתה שם לב למה שאתה אומר?

לא,אתה לא מכיר אותי.

וההתייחסות שלך אליי מאז שאני פה כבר נמאסה עליי. אני מתוסכל. אין לי כוח, אני מותש.

ואני כבר לא יודע מה להגיד. זה למה זה נשאר תלוי באוויר. מה אני עוד יכול לעשות? הותש כוחי.

אבל לא אמרתי לו את זה. בקושי ידעתי מה להגיד לו באותו הרגע. הייתי עייף.

כן,אני פזור נפש. ברגע שאני במצברוח לא טוב, אני מקדיש לו את תשומת לבי. אבל כן, זה דבר שצריך לשפר, אבל לא לשכוח לשים לב גם למצברוח, לא לשכוח לטפל בו.

הגעתי הביתה. דיברתי עם אמא שלי. היא אמרה דברים נכונים. הוא לא צודק.

אני מסוגל לטפח אצלי את המשמעת. עשיתי זאת בעבר ואני ממשיך לעשות זאת עכשיו. אתמול שכחתי, כן, אבל זה לא קרה זמן מה. ואני אמשיך לטפח.

להתנתק ממך? לא. זה לא יקרה. גם אני לא מאמין בזה, במצב אידאלי, וזה למה זה לא יקרה.

אז מה כן?

האם השלווה תחזור? האמת? השליטה? היכולת?

הלוואי...

איך אני אמור להתקשר היום לכמה ניצולים, לקבוע? לדבר עם ענבל? תנו לי חופשה לפעמים.

חופשה..

לחזור אחרי פסח?

מקווה. תן לי את האמת בחזרה. תן לי את הכוח. אני מתחנן.

בבקשה.

זה נראה לכם הוגן, שיפעילו משהו נגד מישהו רק בכלל שכרגע הוא לא יכול לעשות זאת?

איפה הסבלנות? איפה החיים? איפה הקבלה?

האם מה שאני עושה שווה משהו? האם בכל זאת, אחרי הכל, אף אחד לא לומד כלום ממה שניסיתי להעביר?

מה?