איך אפשר להבין את שר הטבעות מבלי להאמין בשלום, בתקווה, בצדק ובאהבה?

מתוך ההבנה תבוא האמונה. ומתוך האמונה תבוא ההבנה. ושוב ושוב, מעגל אינסופי.

הרבה אנשים ייתנו הרבה כדי לקחת את החיים כדבר פשוט, שהמוח והרגש יאפשר להם, שהם יהיו מסוגלים.

הכל מתחיל מהרגש. ממה שמרגישים וממה שלא מרגישים.

אני מאמין בעליונותו של הרגש.

איך תמיד הסרט "שר הטבעות-שיבת המלך" מצליח לגרום לי להתרגש מחדש. איך? כי אני רוצה. בלי הרצון זה לא היה קורה. מבחינתי זה לא בעיה למצוא דרך לחסום את הרצון.

כ"כ קל לברוח, להתנגד. לפעמים אפילו יותר קל מאשר להסכים. למה? בגלל החברה. בגלל האנטי. בגלל המרדנות. בגלל האפרוריות.

בכיתי כמו גדול. כל פעם זה גדל. כשמרי ופיפין נפרדו, כשפרודו וסם דיברו על הסלע, כשהכל מסביבם נחרב, כשארגורן וארוון נפגשו, כשההוביטים חזרו לפלך, ישבו בפאב, שתו, וסם,כמובן.

ושפרוזו עזב, זה היה כמובן המשך.

למה בכיתי? האין זה ברור?

בגלל היופי. בגלל האמת. בגלל העובדה שזה דבר שהוא אינו מושג, מבחינתי, איני יכול להשיג אותו.

גורם לך להבין שזה מה שאתה רוצה. אבל מה לגבי ההורים? מה לגבי התפקיד? איך אפשר בכלל לרצות לחיות ליד אנשים שלא מקשיבים לשום דבר שאתה אומר?

זה כואב, וזה נראה מסובך, וזו הסיבה.

הם לא באמת רוצים. אתם לא באמת רוצים.

לחיות את חיי בשקט, מנותק מאלו שלא רוצים? אין סיכוי. אני חלק מההורים שלי, מהתפקיד שלי, מהמפקדים שלי. אני חלק מהעולם, אני לא מאמין להתנתק ממנו.

זה לא שאני לא מסוגל, אני לא רוצה.

אבל כשאתה לא רוצה בכוח, זה יכול להוביל אותך לחוסר מסוגלות. הדרך היחידה לצאת מזה היא הרצון לחזור, להיות מחובר.

הרצון? פעלתי נגדו בחודשים האחרונים. למה? כי נמאס לי.

איך אתה נשאר חי, היא שאלה אותי.

איך? אני נהנה בכל זאת. עושה את הדברים שאני אוהב, בזמן שאני רוצה, אבל עדיין  מתנגד, כי אני לא רוצה.

איך אפשר לחזור?

האם אני רוצה?

האם יש איזושהי הבטחה שאכן דברים ישתנו, בכם?

פגעתי בהמון אנשים. אבל באחת, כמובן, שרובכם כנראה יודעים מי היא, פגעתי המון. כל השאר פגעתי עוד בכמויות קטנות.

ולמען האמת, אני יודע מה אני עושה, אבל אני יודע גם להיות אדיש.

אני יודע גם לא לרצות.

ואח"כ היה את הסרט קרוסרודס עם בריטני. סרט מעולה. יש אנשים ביניכם שיזלזלו. סרט התבגרות מצויין, אמיתי כ"כ. אם אתם לא רואים את זה, אשמח להסביר.

תמיד אני חש רגשות חמים לזמרות. התאהבתי באחת מהן. (לא,אני לא מדבר על בריטני, למרות שכאן ועכשיו-הייתי בכיף עושה כל מה שברצונה, עד גבול הטעם הטוב כמובן).

מהו גבול הטעם הטוב? תלוי בסיטואציה?

איך מרגישים נוח כל הזמן? אפשר. אל תתנגדו.

יש סיכוי?

אני זוכר את אותו שיר. אני זוכר את אותם הימים לפני הגיוס שלי. ימים נוראיים. הייתי ריקני לגמרי. השיר שעזר לי היה השיר שפיפין שר בהיותו בהיכל של העוצר דנתור, כשפרמיר ופרשי החלוץ של גונדור יצאו למלחמה.

Home is behind

the world ahead

there are many roads to take

through shadows

till the edge of night

until the stars are alight

mist and shadows

clouds and shade

all shall fade

all shall...fade

הבית מאחוריי

העולם מלפניי

יש המון דרכים ללכת בהם

דרך צללים

עד קצה הלילה

עד שהכוכבים יידלקו

ערפל וצללים

עננים וצל

הכל ידהה

הכל...ידהה.

אלו האפשרויות. ללכת קדימה או להיות תקוע. כי אני לא יכול להיעלם.