נסעתי היום לנהריה לטפל בפצע שנמצא לי על החזה. בגלל בהיותנו בערב חג האוטובוס שאמור לנסוע מהכפר לנהריה לא הגיע, על כן תפסתי לי טרמפ עד נהריה. הגעתי לנהריה, התבלבלתי ברחוב שבו נמצאת מרפאת החיילים, אבל לבסוף הגעתי. אחרי תהליכי הקבלה, נכנסתי לרופא, טיפלו לי בפצע, קצת כואב אך הכרחי ושווה את זה. שסיימו, חבשו לי את הפצע.

הסתכלתי על התחבושת. תחבושת באמצע החזה, בדיוק בלב, לפחות מטאפורית. ואני מחייך. חלום שהתגשם. משהו שמגן על הלב שלי.

בתחנה, ראיתי מישהי שהפנים שלה דומות לרייצ'ל, וזה שיגע אותי קצת. אני בהחלט חושב עליה. גררר, זה היה מטורף.

באחת התחנות ראיתי מישהי שאמת היד שלה חבושה, עם פרצוף עצוב-יפה. פרצוף של אמצע תהליך ריפוי, כמו שאני מרגיש, באמצע תהליך ריפוי פיזי ונפשי. וזה טוב, זה טוב, ריפוי...למען העתיד.

הגעתי הביתה, ובקלות מופלאה דיברתי עם אמא שלי על קצת מבעיותינו, בקלות מדהימה. זה היה כה טוב.

המשפט האחרון היה: "יכול להיות שאתה צודק". אז זהו, זה מספיק.

זה הכל. הרגשה טובה. הכל טוב, זה מחזיק, וזה חשוב לי לכתוב.

יוני.