אני מסתכלת עלייך ישן, מעבירה יד עדינה על פנייך. על שיערך הכהה והסבוך, שיש לו ריח של ניקיון. עפעפייך העצומים וריסייך העבות, המסוככים על עינייך. על אפך הישר, שנחיריו מתרחבים מעט עם כל נשימה. על שפתייך, שפשוקות מתוך הרגל. עם כל נגיעה אני אומרת תודה למי שלא נמצא שם למעלה. תודה שהוא, כלומר אתה, נשאר איתי.

אני רוצה לזכור את התמונה הזאת; אתה ישן בשלווה, מואר באור הירח המלא, ערום כולך, מלבד השמיכה שהעפת, וכעת מכסה רק את שוקך השמאלית.

עינייך נפקחות לאט. ערפול, מיקוד והכרה. אתה מזהה איפה אתה, ומחייך אליי, כאילו אני הדבר הכי מושלם על פני האדמה. חיוך רך, אוהב.

"תמשיך לישון."

"אני צריך ללכת." אתה אומר בשקט. קולך מלטף, מנסה לרכך את רוע הגזירה.

אני מחזיקה את ידך בזמן שאתה קם. אתה רואה בעיניי את התחינה הנואשת. אני לא רוצה שתלך.

אתה ממשיך לחייך, קצת בעצב. אני חושבת שגם אתה לא רוצה באמת ללכת. עכשיו אתה זה שמלטף את ראשי. "הגיע הזמן." אתה מנשק אותי לפני שאני מספיקה להגיד משהו. אפילו להיפרד אני לא מספיקה. עיניי נעצמות ואני נסחפת לנשיקה הזאת, תמצית האהבה בינינו.

וכשאני פוקחת את עיניי, אתה כבר לא שם. נעלמת עם האור הראשון, כפי שקורה כל לילה. אני יודעת שלא תחזור.