קטע קצר, אישי וכלל עולמי, מבוסס על החיים.

_______________

לפעמים זה עדיין כואב.

אני יודעת. עברו כבר שנתיים, ואתה כבר מזמן לא לצידי, אבל זה עדיין כואב. אני אפילו לא צריכה לעצום עיניים כדי לראות כל מיני תמונות שלנו ביחד. שום דבר מיוחד, אפילו הדברים הטיפשיים כמו לשבת יחד באוטובוס.

היינו שם אחד בשביל השני תמיד. אתה היחיד שהעזתי לחשוף בפניו את הכאב שבפנים, מתחת לחיוך ומתחת לצבעים. ידעתי שאפשר לסמוך עלייך, אני יודעת שעד עצם היום הזה אפשר לסמוך עלייך שלא תגלה, שלא תחשוף את הסוד הזה.

הייתי שם גם כשרזית מאוד, והעור שלך נדבק לעצמות ונראית חולה, אפילו ביחס לעצמך. כשנשארת כמעט-כמעט לבד, לא ויתרתי עלייך. חשבתי שזה אתה ואני, נגד העולם כולו. לא ידעתי שאנחנו לא כל כך לבד. כלומר, שאתה לא כל כך לבד.

וזה היה פתאומי כל כך. זה כאילו מישהו תלש לי חלק מהעור. מילים בודדות ונתת לי להבין את הכל לבד, מהמבטים שהחלפתם ועד הידיים שהחזקתם. השארת אותי שם, פעורת פה ולא מאמינה, ועד היום אני נאלצת לראות ולהיות חלק מההיסטוריה שלך, ההיסטוריה שלו, שלכם. היסטוריה שאני לא רוצה בה חלק. היסטוריה שלא הובילה לשום הווה.

החלק העצוב ביותר בעיניי הוא שאני עדיין רואה אתכם, למרות שאתה לא פה. אני עדיין רואה אותך. וזו ההתמודדות שלי, למעשה.

כי ראיתי אותך ממשיך הלאה, וזו התמודדות.

אני רואה אותך שמח עם מישהו אחר, וזו התמודדות.

אני אראה אותך צועד מתחת לחופה, וזו התמודדות.

אני אהיה שם כשתלד ילד, וזו התמודדות.

וכשתחגגו למעלה מעשור ביחד, וכשתזדקנו והכל עוד חוויות של התמודדות, שאעבור אותן בחיוך, כי זו אני, ואני עדיין אוהבת אותך ומאחלת לך אהבה עד אין קץ, ואושר שלא זכית בו בשנים המוקדמות לחייך.

זה פשוט כואב.

_______________

אני חושבת שחזרתי לכתוב