שלום, שמי קארין. אני בת 20, הרגע "השתחררה משירות חובה בכבוד". איני מתכוונת ללמוד בשנת הלימודים האקדמאית הקרובה, אבל כבר קרוב לשנה שיש לי עבודה קבועה, שמכניסה לא רע, וגם במהלך שלוש השנים האחרונות ידעתי לשמור סכום כסף מכובד ביותר בצד.

כמו צעירים רבים, גם נפשי חושקת לעבור לתל אביב. או לירושלים. נראה. מה שיבוא. למה? כי בשתי הערים הללו חייתי קרוב לשנה, ואת שתיהן אני אוהבת. בשתיהן אני יכולה לקיים את עצמי בכבוד עם עבודה ובשתיהן יש לי מעגלים חברתיים.

תמיד חשבתי שאחרי הצבא אעבור ישר לדירה משלי. למקום בו אוכל לקרוא לו "בית", שיהיה שלי, רק שלי, לא לחלוק חדר עם אף אחת אחרת ולא לחיות תחת חוקים של מי שמגדיר את עצמו כ"הורה".

אבל. הו, אבל. אבל אני חיה בישראל שנת 2011, חיילת משוחררת, ועם פה פעור בחוסר הבנה. מה עשיתי רע?

למה הכל כל כך יקר?

למה דירה חדר מעופשת עולה כל כך הרבה?

למה צריך לשלם על קוטג' כל כך הרבה [ואני אפילו לא אוכלת קוטג', או כל מוצר חלב אחר!]?

מילא קוטג' - למה חלב עיזים עולה כל כך הרבה?!

למה, בבוא היום כשאהיה סטודנטית לX, גם אז אשאל את השאלות הללו?

למה בחור חרדי מקבל כסף על זה שהוא יושב ו"לומד", ואני מרשה לעצמי להשתמש במרכאות, כי מי לא קרא את כתבות המחקר לפני כמה שבועות שביררו בדיוק כמה הבחורים הללו "לומדים", בעוד שאני אצטרך לעבוד בפרך כדי לקיים את עצמי?

למה מחר אתן לידיד שלי לגרור אותי לשדרות רוטשילד בתל אביב עם אוהל ונשב שם, וזה לא ייראה מוזר בכלל, אלא חלק מהנוף?

כל כך הרבה שאלות, שאיני מוצאת עליהן את התשובות, ומה שאני כן מוצאת אינו מניח את הדעת.

תקרוא לי איך שתרצו, אני אישית מרגישה מקופחת. הרי הצטרפתי לצבא [ובואו נודה בזה - בסופו של יום זו בחירה אם להתגייס או לא, לא משנה שזה קבוע בחוק], שירתתי שירות מלא, אין לי עבר פלילי כלשהו, ויש לי מצבור קטן של כסף, וכמוני, בגילי או שלא, יש עוד הרבה. וחלק נכבד מהם יושב ברחובות בימים החמים של הקיץ, בתוך אוהלים, על ספסלים, שר, מנגן, או סתם מתמרמר, ולא חי כפי שהוא אמור לחיות.

מישהו יכול לתת לי תשובה הגיונית?

במבט לאחור, אלה היו שבועיים שעברו במהרה. אם כי, עדיין נשארה בי התחושה המרה בכל פעם שהסתכלתי בשעון והזמן סרב לזוז. לא מספיק נורא שאת סופרת את השניות לאחור עד שתזכי לחזור הביתה, אלא גם המפקדים סופרים לך את השניות, אם כי מסיבות אחרות.

שבועיים מעלפים, בלשון המעטה. אני יודעת שזה טוב שאני עוברת את זה, אבל למען האמת - לא הייתי מוכנה לחזור לזה שוב. תחושת חוסר השייכות למסגרת, הפחד שלי מפני אנשים חדשים וחוסר החופש שלי, גורמים לי לתהות אם זה באמת מתאים לי. זה ידוע שהמסגרת הספציפית הזו לא מתאימה להרבה אנשים. השאלה היא כמה אנשים יכולים לכופף את עצמם כדי להתאים למסגרת, ואם אני אחת כזו.

עוד פחות מ24 שעות אני כבר שם, שוב, על מדי ב' וכובע, עונה לפקודות המפקדת ויודעת שאקרה בית, קפה ועיתון רק ביום שישי שיבוא, במידה ולא אעשה יותר מדי טעויות. להחזיק את הM16 [שנקרא לו הנרי ] בידיי, ולחטוף שטפי דם חדשים.

אני לא אוהבת את זה.

אין לנו כוח, אנחנו חסרי ישע

עד מתי יולי 09.

[עד יולי 11, כוסעמק.]

להוציא הכל החוצה, באופן הכי גרוטסקי ומכוער שיש. לצרוח, לבכות אם צריך, לשרוט, ליילל ולחזור על אותה שורה מאוסה שוב ושוב, עד שנשנק הגרון ואתה מוכן למלוק את הראש של כל מי שנמצא בחדר, וגם כמה שלא. 

ללכת לישון, ולקום בבוקר, לעבור עוד יום ועוד יום בחיוך, להתמוטט בחדרי חדרים, ולהשתולל עם האנשים שבחוץ, שלא יודעים. ולאגור. ולאגור. ולאגור. לתוך המאגר האינסופי הזה שבתוך הגוף שלך, שככל שהוא גודל , אתה גדל, לרוחב, בנפח, תלוי איך אתה מסתכל על זה. 

לרצות לשמור את זה בפנים, כי רק עכשיו התפרצת, וזה יוצא, טיפין טיפין. הערה ארסית פה, עקיצה שם. ואתה מתנתק מכולם, כי הם לא מבינים את הראש שלך, ובטוחים שאתה פרנואיד, שמשהו לא בסדר אצלך, כי משהו באמת לא בסדר אצלך, ואתה רוצה לצרוח אבל מוכרח לשלוט בעצמך, אז אתה מפנה את הזעם המודע אל עצמך, שאתה אידיוט, מכוער, שמן, לא מוצלח במיוחד, עוד פה להאכיל, ששום דבר לא ייצא ממך. 

וזה יוצא, מכוער, מלא מוגלה, מסריח, מטונף, נואש. וזה שזה גלוי, לא הופך את זה לקל יותר. עכשיו המועקה ממשית, אתה יכול לשים עליה יד וזה יכאב. כל מה שאתה רוצה לעשות זה לשכב במיטה ולישון, וזה יעלם. אתה נכנס לייאוש מטורף, הכל נראה אפור, אתה סוחב את עצמך ממקום למקום, מחייך, שיעזבו אותך, אולי זה יעזוב איתם. 

המילה הכי קטנה מכניסה אותך להתקף בכי, מעצבן, יללני. גם להם כבר נמאס. ומה אתה? זה לא פיקניק. 

אז אתה מחליט לסיים את זה. 

פיתרון סופי לבעיה זמנית.