שיהיה.

כבר הכל היה בסדר, אבל הינה חוזר שוב המעגל הזה.

לעשות עוד מבחן.

שוב את אותו האחד.

משהו כאן מרגיש לי משפיל.

משהו תוכי מרגיש לא מוכן להתמודד עם העולם.

לפני כל משמרת אני לוקחת נשימה כדי לבלוע שוב את המקום הנוראי הזה, את הפוזה שאנשים תופסים עליי.

את העובדה שבנות בגיל שלי או פחות אומרות לי מה לעשות.

ולדעת שאני מנסה להיות מישהי אחרת שתגיע הרבה מעבר ללרחוץ מכונה של מיצי ירקות וניקיון בר מיצים.

ואז מגיע ציון שמראה לי שאני בעצם, אולי אאלץ  להשאר בבוץ הזה עוד קצת.

כאילו הכל קרוב מתחת.

"זה משהו באיך שאת עובדת".

מתחשק לי מזוודה ומקום אחר, אנשים אחרים, חיים אחרים.

אני שוב במקום שנמאס לי.