אני מרגישה שאני נופלת לתהום שלא נגמרת, ועם כל יום שעובר, האור רק מתרחק והעלטה מקיפה אותי.
הכל מעציב אותי.
נופים יפים מעציבים אותי, צלילים מרגיעים ונעימים מעציבים אותי, אור השמש מעציב אותי, והחושך גומר אותי.
אני לא מאמינה בטוב שבאדם, אני לא מאמינה בטוב שבעולם.
אני חושבת שהחיים שלנו על הארץ הזו הם חסרי משמעות, ואם יש להם משמעות אז היא שלילית- כי אנחנו רק מחריבים את כל מה שטוב בעולם הזה.
אני מרגישה כל כך לבד, למרות שאני מוקפת באנשים שטוענים שהם אוהבים אותי ושאיכפת להם. אני לבד בנצח התהומית הזו.
המילים שיוצאות לאנשים מהפה... הן כל כך ריקניות וחסרות משמעות, אף אחד לא אומר את הדברים החשובים באמת, כל מה שיוצא לאנשים מהפה זה רק הבל הבלים.
אני מרגישה... ששולטת עליי עגמומיות נפש, מאז שאני זוכרת את עצמי. חונקת אותי, חונקת כל יום עוד קצת ועוד קצת, עד שכבר כל כך קשה לי לנשום.
לפעמים אני עומדת מול המראה, בוהה לעצמי בעיניים, מתקרבת, מתקרבת עד שהאף שלי כבר נוגע בזכוכית. מנסה לראות, אולי נשאר שם משהו בפנים, איזה קמצוץ של תקווה לחיות עבורו, אך אינני רואה דבר, רק אישונים מתרחבים.
רק ילדה קטנה ועצובה, שרוצה לבכות את נשמתה החוצה, עד שתתייבש ולא ישאר דבר.
אני נובלת... פשוט נובלת, מחכה להתפורר, ולהתאחד עם האדמה, לשם כולנו שייכים, לשם כולנו נגיע בקרוב מאוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
