ימים של מחשבות עוברים עלי.

לא ממש קל עכשיו, אבל ביננו, מתי היה קל?

אני מרגישה על סיפו של שינוי שיכול להיות שיהיה טוב ויכול להיות שיהיה רע, ויכול להיות שלא יהיה בכלל.

נערה הייתי וגם זקנתי ועם השנים למדתי שלא כל פעם שנדמה לי שימים הרי גורל עוברים עלי, הם באמת כאלה. לפעמים זה סתם  pms מהגהנום.

כמו שלא כל לחץ בחזה הוא התקף לב, אלא לפעמים סתם שיהוק שמתמהמה מלצאת.

אז אני באמת לא יודעת. אני רק יודעת שאני שקטה קצת, לא רק פה, גם בחוץ מהצד השני של המסך, אני שקטה ומהרהרת.

חברה שלי (כן, את) אומרת שזה דווקא טוב, שהינה אני סוף סוף מתחילה להבין שמותר גם לי להיות במרכז, כל החיים דאגתי לכולם, לא', לילדים, לאחים שלי, להורים שלי, לעבודה שלי, אני הצומת שאליה מתנקז הכל, בד"כ אני אוהבת את זה, מן מיני סנדק כזה, "גמאמא תסדר" אבל איפשהו גמאמא מתחילה להרגיש שאולי הגיע הזמן שמישהו יסדר קצת בשבילה.

גמאמא פתאום גם מבינה שהמשאית עם המדליות לא עומדת להגיע. ועל המצבה שלה שתהיה מאבן ולא מזהב לא יחרטו שום דבר שונה מהמצבה שליד. 

והכי חשוב שאם היא לא תדאג לעצמה, אולי אחרים ידאגו לה, אבל אולי לא, אז למה לקחת צאנס?

נו, מן מחשבות כאלה שמלוות בדכדכוך לא קטן, אני מנסה להשמע שלווה, אבל האמת היא שבבטן יש לי סערה דומה לזו שהיתה אתמול באילת. 

זה לא שהדברים באו מהאויר, היה טריגר, או טריגרים, גם בבית גם בעבודה, ובכלל אין רגע דל בחיים האלה. לא?

ואולי כל זה בכלל משבר גיל ה... משהו? אף פעם לא האמנתי שיש כזה ובאופן כללי אני חשדנית במשברים, שינויים או הארות. תמיד זה נראה לי כמו פינוק ותו לא, יש מצב שאני אצטרך  לאכול את הכובע עכשיו, אה? כמה קלוריות יש בכובע?