כשראיתי אצל ארז את האיזכור לפרוייקט האוהבים שמתקרב, חשבתי לעצמי שהשנה אני בטח לא אשתתף, לא חלילה בגלל שאין אהבה בחיינו או שימחה, אלא שחשבתי שאשכח. שאפספס את התאריך, בכל זאת החיים שלי מסתובבים סביב דברים אחרים בימים אלו.

אבל ארז הבטיח לי שהוא לא יתן לי לשכוח, ואכן כך הוא עשה.

הבוקר כשראיתי את ההזמנה שלו, החלטתי שאם יש פעמים בחיים שבהם ראוי לברך על כל האהבה שיש לנו, זמנים כאלו הכי מתאימים.

כי זו לא חוכמה לתת אהבה כשהכל קל וטוב מסביב, אומרים שחברות נמדדת בזמנים קשים, ובמדד הזה אני יודעת שבורכנו כולנו.

אני לא יודעת אם אצליח לתאר ולהמחיש את כמויות התמיכה שהציפה אותנו מכל האנשים בחיינו, החל מהחברים של אורן, שמהיום הראשון התייצבו לצידנו, הם היו איתו גם בימים שהוא צרח מכאבים החזיקו לו את היד, בכו יחד איתו וחיבקו אותו. ובשעות הטובות יותר שלפו את משחקי הקופסא, את הספרים שהביאו, סיפרו לו סיפורים מבית הספר, וכל הזמן היו איתו. היו ימים שחשבתי שבטח יעיפו אותנו מהר מהמחלקה כי היא התחילה להראות כמו מועדון נוער יותר מאשר מחלקה אורטופדית.

והמשפחה, כמה אהבה קיבלנו מהמשפחה, ההורים והאחים  שלי שלא משו מצידנו, טלפונים מאמא של א' ואחותו שהיו בדיוק בארה"ב, וכל יום התקשרו ואני לא בטוחה שהמטוס שלהן ימריא מרוב מתנות שהן קנו לו שם. וגם החברים שלנו שבאו והתקשרו  בלי סוף.

 וגם אתם החברים פה בישראבלוג, קרובים ורחוקים כאלו שנמצאים פה כל הזמן וכאלו שבאו רק בשביל להשאיר חיבוק וירטואלי.

המון תמיכה המון אהבה והמון תפילות כל אחד בדרכו, בין אם קוראים לזה תפילה או אנרגיה חיובית או מחשבות טובות.

 בדיוק שנה עברה בין המחלה של א' בשנה שעברה והתאונה של אורן, היו רגעים שחשבתי ש"מישהו" מתנקל לי  , אבל אתם כבר מכירים אותי, אני מתעקשת לא להתמקד ברע, אלא בטוב, ואין רע בלי טוב, במקרה הזה כמו אז לפני שנה, אני יודעת שהכל יגמר לטובה, שאורן יחלים והיד תחזור לתפקד גם אם לא באופן מלא הבטחתי לו שהוא עוד ינגן בגיטרה.

ואחד הדברים שישארו זו הידיעה כמה בורכנו באהבה.