וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים:

איך זה יכול להיות שכל כך כואב

וכל כך אדיש

וכל כך נמאס

וכל כך בודד

ושום רצון שלי בעצם לא מתגשם.

אין כמעט אף אחד בעולם שיכול להכיל את כל הכאב הזה. והאדישות.

קיבינימט. אני כותב, וחושב ש

אני נוטה לכתוב דמוי-שירה רק כשאני מרגיש כ"כ רע.

זה תואם

אין הרבה היגיון

בעיקר כאב.

למה לחיות, אלוהים?!

למה

- ואני לא באמת מבקש מהקוראים נדיבי-הלב תשובה.

אני, יש לי הרבה מאוד תשובות מנומקות ומשוכנעות; כשאני מרגיש טוב.

וכשלא?

- אז אני נזכר שכל התשובות האלה לא שוות הרבה.

כי רק הכאב נותר. אני כמעט צורח בדממה מרוב תסכול על כל הבנאליות הזאת של הדיכאון; זה מגוחך כמעט. למה אלף אלפי סשנים לא מביאים לשום מקום [אפילו לא טורח לשים סימן שאלה]

מעגלים בתוך מעגלים בתוך מעגלים, שלא נגמרים. דיכאון חד כתער עטוף בסמרטוטים; מטאפורה מושלמת למצב הנפלא הזה שאני נמצא בו. בלי הרבה סיכוי לנשום באמת.

|עייף|

זה לא הולך להיות בלוג פופולארי במיוחד. אני רואה.

אנשים לא אוהבים לקרוא על עצב עמוק כל כך, על ייאוש שאין לו מילים. אנשים אוהבים לקרוא על גיבור שהם מרגישים שיש לו סיכוי.

אנשים אוהבים להרגיש הזדהות. תנו להם.