וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים:

כך כתב ארז לחיילים שלו:

ככה. ניתן בנקל להבין שהקטע ששבה אותי היה: "את כל זה יהיה לכם קל מאוד לעשות, כי זה יבוא לכם בטבעיות אם רק תדעו את התשובה לשאלה "למה?". אז למה, באמת? התשובה שהוא נותן לא מספיקה לי – מה שהופך אותי, כמובן, לאדם ציני ולא־ערכי...

לא ממש מתחבר לערב הזה.

וזו גם הייתה חלק מהסיבה שבכיתי.

לאן נעלמה בי האיתנות הזאת? גם אם לוותר על הרחמים העצמיים, בכיף אפשר לומר שהיא מעולם לא הייתה שם. "איתנות"... אח, איזו מילה עם ניחוח צבאי; נראה לי ששמעתי אותהּ לראשונה כשהיינו בי"ב בלטרון, מפי איזה קצין מאוד (קצת יותר מדי) בטוח בעצמו.

אני מסתכל על תמונות מהבסיס של ארז, ומופתע... כולם נראים כ"כ צעירים. המחשבה הראשונה שעולה לי לראש היא: "מי אחראי שם?", ואז אני קולט שהמפקדים צעירים בדיוק כמו החיילים, והם האחראים – הם בגילי ואנחנו כבר ילדים גדולים, מסתבר. אז למה אני לא מרגיש כ"כ גדול...? – יכול להיות שאני באמת צריך לעזוב את הבית.

חוץ מזה; ערכים? – לא משהו שקיים אצלי כל־כך. חבל, באמת. אני לא יודע מה קורה איתי. טוב שבכיתי היום; מזמן לא בכיתי.

היום עוד חייל התאבד. טירון, בבהל"ץ.

רציתי לצאת לגג בערב, להרגיש את מזג-האוויר, וגיליתי שהמפתח לא במנעול כתמיד; אמא לקחה אותו, אני מניח, כשאמרתי להּ אתמול שאני רוצה לקפוץ מהגג. הממ... שוב חבל.

כ"כ הרבה סבל, כ"כ הרבה בלבול, כ"כ הרבה חוסר הבנה של העולם. מה קורה פה? מה קורה בעולם הזה? למה שום דבר לא ברור???

אני קולט שכבר נמאס לי לשאול את השאלות. ברגעים היותר-קשים – כמו אתמול בערב – אני קולט שנמאס לי לחיות בכלל.

אני נוטה להיות יותר ויותר אימפולסיבי ואגרסיבי בתקופה האחרונה. בדיוק היום עיינתי במסמך בנוגע לשימוש בתרופות מסוג SSRI ובנוגדי-דיכאון בכלל. ה-FDA מצא שהן מעלות את הסיכון האובדני. מעניין. הוא אמר לשים לב במיוחד להתגברות תסמינים משַפעלים (Agitating Symptoms) מקבוצה זו: חרדה, אגיטאציה, התקפי פאניקה, נדודי-שינה, רוגזנות, עוינות, אגרסיביות, אימפולסיביות, אקאתיסיה (אי־שקט קיצוני) ומצב מאני או היפומאני. מצלצל מוכר...??

התחלתי לסמן את אלה שמתאימים לי – אבל ויתרתי, כשהבנתי שכולם מתאימים למצב שלי בתקופה האחרונה. אוי, כמה נורא.

בתוכנית היום סיפרו שארז נהג לכתוב לעצמו, במקום רשימות כמו זו, רשימות של "to do"; הוא חילק אותן לפי קטגוריות של 'נפשי', 'גופני', 'צבא', 'חברים'. דברים פשוטים כאלה, אבל חשובים. "חברים: לשמור על קשר. כל יום שני לשלוח הודעות ולהתקשר. משפחה: חשוב לשמור על קשר עם המשפחה. לדאוג לדבר פעמיים בשבוע עם אמא וגם עם אבא. נטעלי: לשלוח לה הודעות כל יום. תמיד לחשוב מה יגרום לה לחייך." איזה יופי, הלב שלי נמס.

ולא רק נמס, גם די כאב, כי גם ככה הוא בקושי פועם לו, השריר המצ'וקמק הזה שלי.

קצת כואב, קצת דומע;

ארז אני לעולם לא אהיה.

ועכשיו, ללא טיפת ציניות לשם שינוי, אני רוצה להרכין ראש בפני כל אחינו וקרובינו שמסרו את נפשם כדי לשמור על נפשנו. כדי שאני אוכל היום לשבת כאן ולכתוב.

יהי זכרם ברוך.