וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים:

מאיפה להתחיל?

אולי מתיאור של המערבולת הרגשית שכל הקשר הזה זרק אותי אליה. סערה של אובדן, של אכזבה, של מצוקה, של עצב, כעס, יגון, שוב אכזבה, כאב, חרון, תסכול וחוסר־אונים. האובדנות, שנפקדה בתקופה האחרונה, חזרה במלוא עוצמתהּ, משדלת, מפתה, לוחשת דברי־מתיקה על קץ לסבל. כאילו לא קרה דבר; כאילו לא התפתחתי עוד. הכל נזרק לתהומות של קדרוּת ואי־אמון. ואובדנות אצלי, זאת יש לדעת, היא אופרטיבית להפליא: אני מפליג בתיאורים של מה יהיה ואיך יהיה ואולי. ומרגע שנפרץ הסכר, הזרימה בלתי־ניתנת לעצירה. אני כבר רואה מתחילתהּ את הכרוניקה הידועה־מראש הזו, שרק את אחריתהּ אין לדעת. אין זה אומר כמובן שאני יכול לעצור את זה מבעוד־מועד; זה לא בדיוק עובד ככה. אני חותר תחת היסודות הרציונליים של המערבולת בניסיון לפתור את זה באמצעי היחיד שאני סבור שעשוי לסייע – השכל. אני רואה שורשים מסוימים שאני יכול להצביע עליהם, אבל מראייה ועד פתרון עוד רבה הדרך. וכך אני נשען על הקיר במקלחת, או שוכב פרקדן על המיטה ללא מרגוע, והולך במקביל בשתי דרכים: מסתחרר בספינים של דיכאון ואובדן, ומנסה כמו עכבר מעבדה למצוא את דרכי במבוך, מנסה עוד דרך ועוד דרך, וכמעט כל פעם נתקל שוב במבוי סתום. זה קשה, זה באמת קשה. ואופציית המוות, כאמור, נדמית זמינה וישׂימה. מפתה. כמו פרסומת מוארת בניאון: "הקץ לסבל! הקץ לדמעות!" והיא מהווה למעשה דרך שלישית שבה המוח שלי מתפתל, נלכד־לא־נלכד ברשת העכביש הזאת הסוגרת עליך כך שאינך יודע את נתיב הבריחה ממנהּ, וכל מאמץ להשתחרר רק מסבך אותך עוד.

ישנם כל מיני מהלכים רגשיים־חשיבתיים שאני נותן עליהם את הדעת תוך כדי התהוותם, כמעט כצופה מן־הצד; צופה, חוקר, רושם, מהנהן. מנסה ללמוד משהו – להתוות סדר בכאוס המטורף הזה שמפעים לי את הלב בקצב של מאה שלושים לדקה. אחד מהם, הדומיננטי שבהם, הוא הרצון לשים סוף כל סוף – ובכן, סוף לסבל ולכאב. הרצון הזה הוא כפקעת שממנהּ מסתעפים כמה שורשים שונים. אחד מינם הוא הרצון לפגוע בך, להרוס, שגם אתה תדמם, שגם לך יכאב – שגם הוא בעצם מסתעף לשניים: הרצון לנקמה, שאפשר לפרש אותו כדחף להשיג פיצוי על הפגיעה שלך בי, די בדומה לדחף הכמעט בלתי־מודע שלי להשיג פיצוי על העמדה הנחותה שהרגשתי שאני נמצא בה לעומתך בקשר בינינו, אשר צבע את ההתנהלות שלי מולך; אבל רגע, מסתתר שם עוד משהו שקשה לי לשים עליו את האצבע – כן, רצון נושן שאיכשהו הכאב יגרום לך "להבין שטעית" ולאמץ אותי (שוב?) אל ליבך. כן, זהו זה. הייתי צריך להתגבר על עצמי, להוכיח שליטה עצמית מופתית כלפי חוץ: 'לא' למשלוח עשרות מסרונים נוטפי־רעל או מניפולטיביים, שנועדו – בדיוק כפי שפירשתי – "להוכיח אותך" על מעשיך, לפצוע בך בחזרה וגם להחזיר אותך. "עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה: רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה" (שה"ש ח', ו') – אכן, קשה כשאול; גיהינום עלי־אדמות. שורש נוסף היונק מאותה הפקעת הינו הדחף למות, שבו כבר דובר ולעולם לא די. שורש שלישי הוא זה המפלס דרכו בכיוון ההיגיון: הוא שמנסה לראות את הדברים נכוחה, להצביע על כשלים קוגניטיביים ועל מלכודות רגשיות ולהתיז את רגבי הסבל באמצעות הרציו. הוא החיובי מבין השלושה, הוא זה שבו אני מנסה להיאחז – אבל הוא גם החלש מבין שלושתם, זה החשׂוף ביותר לפגיעת הרגש, שמנסה לנכס לעצמו את האמת.

כמה שגיתי באשליות. איך טעיתי. מגדלי קלפים סופם לקרוס ברעש וצלצולים.

אתה הטעות שלי, ועל טעויות משלמים. טבין ותקילין.

עשרה קבין של דאבה ירדו לעולם; אינני יודע כמה מהם נטלתי אני, אבל לבטח הייתי בין הראשונים בתור.

חזרה לישון.