מפעם לפעם אני מהרהר באותם נזירים מן המזרח, שחיים חיים חסרי־פינוק: בלי מצעים רכים או כריות, ללא אוכל משובח, ללא עונג מיני. על פניו זה נשמע קשה, קר, זר, מיותר; אבל אולי בעצם כל זה לא נועד רק "לחסן"? אולי חבויה כאן איזו אמת נוספת, מעניינת...?
ההרהור הנוכחי תפס אותי כשהתיישבתי עכשיו מול המחשב, על כיסא משרדי קטן עם משענת מרופדת בצבע חום וגלגלים; הסוג הרגיל, אתם יודעים. העיצוב הפשוט שלו אמור להיטיב עם היושב עליו - להפוך את הישיבה לנוחה (ואני מתמקד רגע בכריות, לא בגלגלים). אבל אני מוצא שהנוחות־לכאורה הזאת היא כמו משיכה באשראי - והריבית שהיא גובה מנוכה מהבריאות העתידית שלי (בעצם 'שלנו', שכן אני מניח שרובכם יושב לרוב על כסאות רגילים מהסוג הזה). נוח לי כביכול, כי אני יושב על כרית - אבל למעשה כבר כיום אני מרגיש את הגב שלי כואב. הכל בגלל שהתרגלתי להתרווח לאחור על הכסא - ולא לשבת ישר, כי זה פחות נוח.
יש משהו מְכַלֶּה, מְרַפֶּה, בנוחות הזאת. כן, בינתיים זה רק הגב שלי שמתכלה - אבל נראה לי שכדאי להרחיב את המחשבה הזו לעוד תחומי חיים. מדהים לחשוב שנוח, לפעמים... ובכן, עלול להיות לא נוח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
