וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים:

אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים   –

הֵיכָן נְעוּרָי?

וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה:

נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ;

אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –

מַה-זֹּאת אַהֲבָה?

מזדהה.

הלאה. פגישה לאין קץ. "כי סערת עלי, לנצח אנגנך..."

מילים, מילים, מילים, מילים.

ואני - איני מתעייף. אין עייפות, לא באמת.

אבל אלתרמן כבד עליי. די.

אתמול עשיתי פסיכומטרי, בפעם השנייה. נקווה שהלך טוב. אני מאמין שכן; ההימור שלי הוא שני אקבל בערך 755. בכל מקרה, פעם שלישית לא תהיה.

אווירה מוזרה יש באוניברסיטה: המדשאות האלה של תל־אביב עושות לי חשק ללמוד. הבניינים האפורים של החלק הישן קצת פחות. אחרי המבחן ישבתי לשׂוּח קצת בגן דקלים (שכמובן נקרא על שם מישהו, כמו כל מטר רבוע במקום הזה), ואח"כ השׂתרעתי על הדשא מול גילמן. בדיוק שם תפס אותי אבא, שהתקשר לשאול איפה אני ואיך היה. די שועשעתי למחשבה שבעצם הוא יודע מה זה גילמן - ומן הסתם גם יותר טוב ממני. עצים, עצים יפים, וסטודנטים בשלל צבעים, אופנות ותסרוקות, ורובם בעצם בגילי.

soon, soon. soon I'll come.

היה קצת מדכדך לגלות איך העברית נראית לעומת ת"א - אפורה ומעיקה.. אבל נו, יהיה טוב.

שלושה שבועות לא כתבתי. לא מפני שלא היה מה לומר כשם שחשתי רתיעה מלכתוב. אחת הסיבות היא שנוכחתי לראות שהבלוגוספירה באה על חשבון דברים אחרים; והמחיר, כמובן, צריך לשמור על יחס מסוים לרווח. היום חזרתי.

אין שלווה, לא, לא, לא; ואני רוצה, אך איני מוצא, אללי...

הסתברות היא היחס בין הרצוי למצוי. הבעיה היא שהיא חסרת כל ערך כשמדובר בפרט: אותה קלישאה ידועה - שהסיכויים שהניתוח ייכשל הם אמנם 1 ל-1,000, אבל אם אתה אותו אחד מאלף זה 100% סיכוי בשבילך - כדרכן של קלישאות רבות, נכונה.

ואולי, יש לי עוד סיכוי קטן שפתע פתאום...

אם לחזור לאולי, זה שפתחתי בו למעלה, אז אולי בגלל הבטן שמציקה, מציקה יותר מדי ("זה.. זה כנראה תסמונת המעי הרָגיז, או הרגיש." - "מה עושים עם זה?" - "אה, אין מה לעשות.. לנסות לא לאכול דברים שמחמירים את זה.." אהה.). או בגלל הגודש המעיק הזה באף ובגרון שאני מלא בו כבר למעלה משנה וחצי, שהגיע לרמה שאני לא יכול כמעט לצאת מהבית בבוקר לפני שאני מבלה רבע שעה בלהתנקות מול הכיור (בביקור האחרון אצל רופאת אא"ג: "כן, באמת מערות האף והגרון שלך מלאות בריר, אבל הצילום יצא בסדר גמור." - "אז מה זה? מה עושים?!" - "לא יודעת..."[!] ) . או השיער, השיער היפה שלי, שכבר נהיה יפה־לשעבר (או שיער־לשעבר, תלוי איך מסתכלים על זה), וביום רע מעלה בי תכנוני התנקשות בקדוש־ברוך־הוא (ורק מזלו הוא שלא החלטתי להוציא אותם אל הפועל!). כמה צער, אכזבה וכאב.

הדברים הקטנים האלה, חסרי־החשיבות לכאורה - דווקא הם אלה שמכרסמים בי כמו מים שמאכּלים לאט לאט את הברזל; נו, זה לא בדיוק התהליך הכימי, אבל הפואנטה מובנת. בחרתי במשל הזה דווקא כי היא מזכירה לי הבחנה ששמעתי פעם בין דיסתימיה לדיכאון מאג'ורי: הדיכאון משול לסופה חזקה העוקרת את הבניין ומעיפה אותו על צידו, בעוד שהדיסתימיה היא ערעור איטי אך יציב של היסודות.

ועוד אולי: אולי כי אני מרגיש בודד לפעמים. כן, כן, כולם מרגישים בודדים לפעמים.. כן. אני חושב שיש בזה מידה לא מבוטלת של אמת, אבל עדיין. אין לי חבר / חברה. לא במובן הרומנטי, לפחות (העברית מקשה כאן מעט). זה כבר די בודד. חברים יש: אמנם לא למכביר, וחלקם נמצאים בחו"ל, אבל יש. ובנוסף, חלק גדול מהבדידות שלי הוא למעשה מבחירה; טוב, אני לא מנסח כאן כתב הגנה מפני בני גיל חטה"ב שעלולים לרחם עלי (אם כי חלק מזה אכן נצרב בי, למרבה הצער, אי־אז בשנים המרירות האלה), אבל בכל זאת, לפרוטוקול. כן, אני בחרתי: אני בוחר לא להיות כרגע חלק משום מסגרת לימודית או תעסוקתית (מסגרת רצינית, בכל אופן), שיכולה להוות תשתית לתחושת שייכות ו/או היכרות של אנשים נוספים בעלי אינטלקט, רגש ותחומי עניין דומים. אני הוא זה שבוחר להשקיע כרגע באפיקים אחרים. אבל כן, לפעמים עטה עלי קדרות.

מה שמדהים הוא שהקדרות הזו היא לא מהסוג שגורם לך לרצות לסיים עם הכאב כאן ועכשיו, לדפוק כדור בראש, לזרוק את עצמך מול אוטובוס אגד (מהגבוהים האלה) או לשתות אתאנול (זה בכלל יעבוד??) - אלא פשוט לשקוע לתוך כריות וריח טוב של בושׂם ועור חלק מלטף, ולשכוח.

בתחילת השבוע נסעתי עם אח ארמני אחד (אח כמו nurse, ארמני כמו העם הזה שהטורקים רצחו למעלה ממיליון ממנו) - בחור נחמד דווקא - לקחת דגימת דם מתינוקת חמודה, בלונדינית ושמנמונת של אמא ממוצא רוסי בבת־ים. לא ייאמן: נכנסים לדירה, וכאילו עברת עולם, או לפחות יבשת - טפטים ורודים־סגולים, תמונות עם מסגרת מוזהבת, כלי חרסינה לבנים, טלוויזיה פתוחה בקולי קולות על תוכנית בערוץ רוסי (לא להאמין איזה זבל הם רואים... או שבעצם להאמין דווקא - כבוד הבידור הזול הישראלי גם הוא במקומו מונח) ובלונד בוהק. בכל אופן, חוץ מחוויות על ימי קריסת הרפובליקה (CCCP) ועל איך הוא היה אז היחיד שיכול היה לנסוע, כי אספקת הדלק נפסקה כמעט כליל אבל הוא, בלילה אחד, קשר קשר עם חבר שעבד בתחנת דלק והביא באוטו 150 ליטר דלק (מכובד) - למדתי ממנו פתגם שמתחרז ברוסית (וכידוע, מה שמתחרז לא יכול להיות לא־נכון): "кто рано встает - тому Бог дает" (ולטובת אנאלפביתי הקירילית שבינינו: kto rana vstayot - tamu Bog dayot. ניסיון שלי להשחיל אותו בעברית: "מי שמוקדם ניעור - אותו אלוהים ישמור" :)  מילולית זה מיתרגם "מי שמוקדם מתעורר, לו אלוהים נותן"). וואלה.

ולסיום, נעשה קצת כבוד למתים. בחור בשם קובי ברג, נולד ב-1951, כמו אבא שלי; וכמוהו התגייס כמיטב המסורת (הימים ימי התום, והוא עוד היה קיבוצניק) - והחוק - ב-1969. נרשם לאוניברסיטה העברית בירושלים, כמו שאני מתכנן. ובמלחמת יוה"כ, אוקטובר 73', בזמן שאבא שלי ניסה להדוף את הסוריםבגולן, קובי נהרג כשהנגמ"ש שלו נפגע פגיעה ישירה מטיל מצרי בחזית סיני. כמעט בדיוק בגילי.

קובי ז"ל נתן עטו בשירה, כמו פנינה שכאן (מתוך העמוד לזכרו, באתר של מורשת גדס"ר חש"ן 87):

כולם יורים עלי / רוצים בטוב אולי / אבל יורים.

אמצא לי נחת בשביל / לא אדע לאן יוביל / אבל אלך.

ראיתי אנשים שורקים / שיר מלחמה מזמרים / אבל שורקים.

והרובה הוא הפה / מדברים דברים הרבה / אבל רובה.

ואנשים יורים יורים / כולם אלי מתכוונים / ויורים.

"כולם יורים עלי, רוצים בטוב אולי, אבל יורים"... אח, כמה נכון.

מתברר שאביתר בנאי, עוד בחור מוכשר, הלחין ושר אותו, במסגרת פרויקט הזיכרון לחללי צה"ל. זה טוב.

ואני, מה אני, מי אני?

עומד לחגוג ברינה ובגיל את תום שנתי ה-22.

יהיה טוב (אולי).