וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים:

הפעם הפוסט הזה לא יהיה שלי.

...

[עריכה]

במקור הוקדש הפוסט לבחור וירטואלי צעיר, שבחר לכאורה לעזוב את החיים ביום הולדתו ה־17, כמפלט מן הסבל והמצוקה שנגרמו לו כתוצאה מאי־הקבלה התקיפה שבה נתקל מצד משפחתו והחברים שלו בעניין הנטייה המינית שלו. זאת על־פי הבלוג שניהל, "מחוץ לארון (כמעט)", שבו נגללו שלושת חודשי חייו האחרונים עד לסופם.

ברם, ידיד צעיר חריף־שכל וחד־לשון הפנה את תשומת־ליבי לכך שהבלוג, איך נאמר, לא בדיוק מדיף מניחוח אמת. אודה ואתוודה, לפני נימוקיו נזהרתי מאוד מלשפוט בחומרה את אופן ההתבטאות והצגת הדברים בבלוג, מתוך הכרה כי לבטח קיים שוני מהותי בין הסגנון שלי לסגנון של נער אולי לא מבריק (נו, ככה חשבתי לעצמי...) בן 17, ואל לי לשפוט את אמיתות הסיפור לפי הצגתו. אולם גם אני כשלעצמי, בקריאה נוספת ומעט יותר בדקדקנות ולעומק, השתכנעתי כי מדובר בבדותה. אשאיר זאת לשיפוטכם (מס' הבלוג של יוני הוא 267147; של החבר - 281126).

אבל למען האמת, הסוגיה 'היה/לא היה' היא משנית בלבד עבורי. כלומר, מובן שראוי לתהות למה למישהו לבדות את זה מליבו, אבל יתכנו מגוון נימוקים אפשריים אודות המניע - החל משעמום גרידא וכלה באדם שחווה חוויה דומה, הגיע לסף אבדון וחזר בו, וביקש להשיג אימפקט דומה לזה שקיווה שהיה נוצר לו אכן היה מוציא לפועל.

בכל אופן, כאמור, ההתעסקות בזה אינה מענייני. אינה מעניינת אותי, בדיוק בשל הסיבה שכה נרעשתי למקרא הסיפור שבבלוג. והסיבה פשוטה: לא דברים בעלמא.

מספיק לקרוא את הדברים הבאים במסמך רקע בנושא נוער הומו־לסבי בסיכון, שנכתב ע"י הפסיכולוג ג'רי לוינסון מהבית הפתוח בירושלים, ואשר הוגש לפני כשנה וחצי לוועדה הציבורית לבדיקת מצבם של ילדים ובני נוער בסיכון ובמצוקה (תת־הוועדה לרב־תרבותיות ואוכלוסיות מיוחדות) הפועלת במסגרת משרד הרווחה - ולא זכה להתייחסות אופרטיבית כלשהי, כך על־פי הכתוב.

...

ובמקום להתעסק בווירטואליה, אני בוחר הפעם הזאת להקדיש את הפוסט לבחור אמיתי, בשר ודם, בן גילי, שנטל את חייו בירייה אחת כואבת. מסיבות מובנות אמנע מלפרט עוד, ורק אומר שהמוות שלו אכן אירע בוודאות, לא מזמן מדי. אפילו נכחתי באזכרה במלאת שנה למותו. כמו כן הרקע למקרה הזה ידוע לי, והנסיבות היו בין השאר בלבול שהציף אותו לגבי הנטייה המינית הכפולה שלו, דהיינו ביסקסואל.

אני בוחר להעלות אותו על נס - לא כי המעשה שעשה היה גבורה (מנגד גם לא מעשה של פחדנות, לדידי, אלא של מצוקה) - אלא כי בזמנו הרגשתי בהרבה כאב, שיכולתי אולי לדבר איתו לפני, לשבת, ללבן את הדברים.

בהרבה כאב.

יהי זכרך ברוך, חמוד.

תנצב"ה.