וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים:

אם כי רק מן העובדה שאני בוחר – או מסוגל בכלל – לתעד אותו, כבר יש להניח במידה רבה של ודאות שהוא מאוד מוזר.

כל המישמש* הזה שבחלומות יכול לשגע פילים; המצב הבטחוני, קורות היום, משאלות, חששות, זכרונות – כולם מתערבבים לכדי בלילה אחת שמוכנסת לתנור ה-REM שלי.

והלילה (זו כנראה הפעם הראשונה שטווח השעות 5:30 בבוקר עד 17:30 בערב זוכה בכינוי "לילה"), הלילה חלמתי על שואה, בגידה, רצח והתעללות, עבר שמתמזג עם הווה, סיפור מתח בלשי מרכז־אירופאי אפלולי.

הדמות שאני סייעתי לשחק (זה מצב מאוד חמקמק, כי ברמה מסוימת אני כל הדמויות – ואולם גם אף אחת מהן) הייתה מנהל של מפעל בארץ כלשהי במרכז אירופה. אולי שיחקתי גם את דמות הבעלים. מפעל גדול, כבד, בנוי לבנים אדומות כהות ובעל מספר חללים גדולים בגדלים שונים.

תככים, חיפוי על פשעים מן העבר, טיוח העבר באמצעות תמונות כוזבות שתפסו את מקומן של האמיתיות עד שהושב הסדר על כנו.

החלום החל עם גילוי הונאה בהיקף עצום שהתרחשה במפעל; הונאה שעירבה בין השאר מעשי גניבה ורצח. בעלי המפעל מינה את המנהל הראשי לחקור בעניין, ועד קרוב לסיום החלום לא היה נהיר לי אם מי מהם היה מעורב בפרשה (שניהם, אגב, ועד צוואר).

לאורך החלום התוודעתי לעוד ועוד גילויים על סבל, ניצול, השפלה ורציחה של יהודים ואחרים, במהלך תקופה של שנים. דברים שטואטאו אל אשפת ההיסטוריה נחשפו, וראיתי (ושיחקתי) את רוחות הרצוחים המרומים – גברים ונשים בבגדים אפורים; דמויות מרחפות, שקופות־למחצה, בוכות ללא קול עד שקרבים אליהן ומאזינים לפיות הפעורים השקופים. זוועה.

וכך, במהלך מסע הגילוי עברתי מחדר לחדר, בכל אחד מהם השתכנו (או שוכנו) עשרות רוחות מאומה אחרת, ובחלל הגדול ביותר שוכנו בני חמולת האן. נעשה איזה ניסיון מוזר להסוות את הימצאות כל בני שאר הלאומים בחדרים על־ידי דמויות הסינים, אבל בגירוד קל של פני השטח נתגלתה התרמית.

העלילה הזכירה לי את סרטי המתח שבהם מתגלה כי הבלש שותף בעצמו לפשע הנחקר – כי עם כל צעד וצעד נוסף, הבנתי שלא יינקה אף לא אחד. גם לא אישתו של מנהל המפעל. טוב, אולי רק היא. אבל לא בוודאות; האם זה פשע לא לעשות חישוב של אחד ועוד אחד..? *מקמט שפתיי בתהייה* - אולי.

החלום הזה, של מפעל וגזים ועשן ולבנים חומות־אדמדמות וחלונות קטנים וגבוהים מדי ופיח ושחוֹר ושכוֹל וכאב ואובדן וחושך ורוע האדם ומוות וסבל ללא מענה הותיר אותי בתחושה די חנוקה, וקמתי כמעט ללא אוויר, בחמש וחצי אחר־הצהריים. כמה רע.

חלמתי חלום: ובחלומי היינו אני ומשפחתי בטיול, עם כל החבורה. הטיול החל כנופש בים המלח, אבל במהירה הגענו לאירופה. לא סתם אירופה, פולין. הטיול היה מעין שחזור של אירועים שהתרחשו מזמן באותם המקומות; כמו למשל אז, כשאבא שלי שירת ביחידת השריון בספינת הנהרות, ואוגדונר עוין הצליח להשתלט על הספינה והתיז את החיילים לכל עבר.

כל החלום התרחש בצל נהרות ויערות. טיילנו בקירבת הנהר האירופי הגדול ונכנסנו במעבה־היער. ירדנו אל מתחת לאדמה, למערה קארסטית, ושם שוחזרה הטרגדיה העתיקה: אחותי ואני נטלנו את מבלי משׂים את תפקידם של שני ילדיה של האישה הפולניה שבאבא יאגה השתלטה עליה. כשהתקרבנו למקום - הַמקום - נשׂאה אחותי קולה בזעקות שבר, והכלב הלבן שרץ לצידנו ברח מאיתנו אל עבר הנהר. שיחקנו את אותו התפקיד שנקבע מיני קדם, נוצקנו אל תוך תבנית שדומה שאין ממנהּ מוצא. אחותי התאבדה בקפיצה אל תוך מימי התהום במערה בהשפעת טירופהּ של אימי, וללא קשר, ואולי דווקא כן, אבדתי אני ביער. ואולי להיפך. אבי זמרר את המנון הספינה הצבאי הפולני/ישראלי, ואני, טרם אבדתי, הצטרפתי אליו חרף הטיילים שהיסו אותנו. ברמה מסוימת ידעתי שהכל כאן הוא רק שחזור של העבר האבוד, על אף שהוא מרגיש אמיתי. אבל הכל חזר על עצמו, שוב ושוב ושוב.

יללותיה הפראיות של באבא יאגה הדהדו במערה, הדהדו בעולמנו. כולנו קפאנו על מקומנו, ובד בבד המשכנו להלך במסלול הלא־ידוע שהותווה מראש, שכן חייבים להמשיך. החבורה המשיכה ללכת - לעלות ולרדת, לפי תוואי המערה - ואחותי קפצה אל מותה שוב ושוב, מתחושת אין־ברירה. אני, שגם אבדתי ביער, המשכתי בו בזמן להתקיים כבנו של אבי בסיור התת־קרקעי. קפצתי אחריה. מתנו שנינו, ושוב חזרנו. באבא יאגה, המכשפה הקמאית - טירופהּ משתולל ולא ניתן להפסיקו, שכן אין בה מודעוּת. אין לה הוויה, רק רוח מרחפת על־פני המים ובחלל המערה. וכל האנשים עושים עצמם כלא־שומעים, כי שֶמע להם ולא יאזינו. ובשלב כלשהו מתמקד הסיור בזעיר־אנפין הזה, בטרגדיה של אחותי בת־הקדם המאבדת נפשהּ בכאב האירופי המשכר, שוב ושוב, שוב ושוב. פניתי להציל אותהּ, ולא תקשיב לי. צעקתי, התחננתי; ולא שעתהּ לי. פערתי את פי וזעקתי! בלי קול. ורק ולבסוף, אחרי זמן נצח, עזבה אותהּ הרוח הרעה והכל שב לקדמותו. הפחד המשתק שאחז בי ובהּ לנוכח הטירוף והאובדן, שכך. רסיסי הנשמות האובדות נעלמו. הבנו כולנו, שאין צורך להזין שוב את אותהּ לולאה של קללת רוח מן המזרח; אופל תמיד יהיה, אבל אין מוכרחים לקחת בו חלק. עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן. ידעתי טירוף וכאב, והם ידעו אותי - התענגו עליי, ניזונו ממני; לא ידעתי מי אני ומי הם. וכעת די. כולנו גם קרבן, אבל יש מידה של בחירה.

שינה, שינה, ערוּת;

התעוררתי כהרגלי, עצור נשימה ושטוף זיעה.