וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים:

איך זה יכול להיות שכל כך כואב

וכל כך אדיש

וכל כך נמאס

וכל כך בודד

ושום רצון שלי בעצם לא מתגשם.

אין כמעט אף אחד בעולם שיכול להכיל את כל הכאב הזה. והאדישות.

קיבינימט. אני כותב, וחושב ש

אני נוטה לכתוב דמוי-שירה רק כשאני מרגיש כ"כ רע.

זה תואם

אין הרבה היגיון

בעיקר כאב.

למה לחיות, אלוהים?!

למה

- ואני לא באמת מבקש מהקוראים נדיבי-הלב תשובה.

אני, יש לי הרבה מאוד תשובות מנומקות ומשוכנעות; כשאני מרגיש טוב.

וכשלא?

- אז אני נזכר שכל התשובות האלה לא שוות הרבה.

כי רק הכאב נותר. אני כמעט צורח בדממה מרוב תסכול על כל הבנאליות הזאת של הדיכאון; זה מגוחך כמעט. למה אלף אלפי סשנים לא מביאים לשום מקום [אפילו לא טורח לשים סימן שאלה]

מעגלים בתוך מעגלים בתוך מעגלים, שלא נגמרים. דיכאון חד כתער עטוף בסמרטוטים; מטאפורה מושלמת למצב הנפלא הזה שאני נמצא בו. בלי הרבה סיכוי לנשום באמת.

|עייף|

זה לא הולך להיות בלוג פופולארי במיוחד. אני רואה.

אנשים לא אוהבים לקרוא על עצב עמוק כל כך, על ייאוש שאין לו מילים. אנשים אוהבים לקרוא על גיבור שהם מרגישים שיש לו סיכוי.

אנשים אוהבים להרגיש הזדהות. תנו להם.

...אז החלטתי לפתוח בלוג. וזו לא הייתה החלטה קלה כלל וכלל. לא מפתיע שעברו כמה שבועות מאז ש"פתחתי" את הבלוג ועד שהגעתי לכתוב את הפוסט הראשון.

"למה בלוג?" - שאלה לא פשוטה. אולי כדי לשתף את 'העולם' במה שיש לי לומר (בהנחה שיש לי מה לומר). אולי בתקווה להבין טוב יותר מה אני ומי אני. אולי כדי להשתייך לעוד משהו, גם אם ה'משהו' הזה הוא ביצת ישראבלוג.

משום מה מתנגן לי בראש השיר "יוצא לאור", של אהוד בנאי: "השביל הזה מתחיל כאן". לא פלא: יש לי עכשיו בראש אווירה של התחלה חדשה. ובאמת לא הייתי בטוח מה "מתחיל כאן" - השיר או השביל; מתברר ששניהם, כל אחד בבית אחר. יש בו בשיר הזה איזו אווירה פתוחה, צלולה, עם ניסיון וחוכמת-חיים שמשתלבים בשמחה מיסטית פסיכוטית כמעט. "לך עליו, עלה עליו עכשיו"; מסיבה כלשהי, בכל פעם שאני שומע את השורה הזאת ברדיו אני נזכר מבלי משים בסיפור על הנערים שקיללו את אלישע: "עלה קירח" (מל"ב ב' כ"ג). זה מטריד מעט; אני לא מצליח להבין למה (אם כי תמיד ניתן, כמובן, לנסות לחדור את המעטה ולהמציא הסברים מנומקים לקשרי האסוציאציות התת-מודעים שהביאו אותי להיזכר דווקא בסיפור הזה).

בלי ספק, חלק ניכר מהפחד שלי לכתוב בלוג וליצור בכלל, נובע מהחשש לכתוב משהו שכבר נכתב, או דברים שקופים, או משהו שיכֹל להיכתב טוב יותר. אני לא אוהב להיות שקוף מדי, או לטבוע בבנאליה. קיים גם חשש נוסף, מקביל - לא קל לי להיצמד לאמת שלי. נפשי נטשטשה מרוב פוסט-מודרניזם והאפשרות להתייצב מאחורי כל עמדה באשר היא. תוצר לוואי של העולם הזה.

לא קל לי ליצור גם מפני שאני נמצא במין מצב פוסט-ציני, כבר שנים. כל דבר זוכה אצלי לקיתונות של ביקורת עצמית שבאה בתריסר שכבות שונות. וכשאני מנסה להיפטר ממנה, מכולה, אז קשה לנהל בקרה אחר מה שהכמעט-לא-מודע בוחר לכתוב.

אבל הנה. יצרתי. באמת שיצרתי! [פראפראזה על "חייתי! באמת שחייתי!", שמצהיר רַשֶס ב'הלוויה חורפית' לחנוך לוין].

ואפילו, אם להודות על האמת, יצרתי והכל נמחק לי (לעזאזל) - ושוב יצרתי.  :S

אז הוכחתי שאני אינטלקטואל, והוכחתי שאני מתוסבך. שנאמר: מש"ל. בפוסטים הבאים יוּכחו, לבטח, עוד מיני טענות שונות ומגוונות לגביי. (רגע, מה אני עושה בעצם?! בונה את הקייס כנגדי...?).

על כל זאת ועוד, בפעם הבאה. נמשיך מכאן.

ג'והור אאוט.