הגבתי על הסיפור בפברואר 2002, בן שבע־עשרה וחצי (י"ב);
את התגובה־על־התגובה קיבלתי (מעט באיחור...) לאחר מעט יותר משלוש שנים, באפריל 2005.
אך בקושי זכרתי שכתבתי את התגובה הזאת; כ"כ הרבה זמן חלף... אבל עם זאת, הייתה זכורה לי היטב המחשבה שהקדשתי בשאלה איך אכנה את עצמי, עד שבחרתי בשם "Lebensucher" – "מחפש החיים".
נתחיל מזו שלי:
החיים בצל החכמה
מאת: Lebensucher
22/2/02
Was mich nicht umbringt, macht mich stärker.
הכאב והסבל הם מנת-חלקם של אלה ש'זכו' (אני מהסס להשתמש במונח הזה) במתת-החכמה, כשם שהחיפוש אחר משמעות הקיום היא חלק בלתי-נפרד מחייהם.
אין בידי התשובה לשאלת-החיים; ספק אם אי-פעם תהיה לי. אבל אני ממשיך לקוות, ובינתיים מנסה לשמור על עצמי, מבפנים ומבחוץ.
"אני לא רוצה למות. אבל זה לא נורא אם אתה יודע שזה חסר משמעות." – אני, לא פעם ייחלתי למות ו'ידעתי' שזה חסר משמעות, אבל כנראה שבתוך-תוכי האמנתי שכן יש לזה משמעות; שיש לי תפקיד בעולם, ושעליי למצוא אותו ולהתמסר לו.
מעטים מגלים את הייעוד האמיתי שלהם. אבל אם אתה מגלה אותו – אל תילחם בו.
מי שנלחם בגורל – הגורל יילחם בו; כמו במקרה של אדיפוס ושל סופוקלס, וכמו דקלה שלך.
רבים טוענים כי החכמה היא ברכה, אך בעת ובעונה אחת מתקיימת בה קללה; מי כמוני יודע. הכל תלוי באדם ובשימוש שהוא עושה בה.
החכמים טועים לחשוב שהם עליונים על השאר. טועים, מפני שלחכמה צורות רבות: המושג "חכמה" כולל בתוכו לא רק כושר אינטלקטואלי, אלא גם "חכמות" נוספות, כמו חכמה חברתית. ודווקא בגלל שזכו בזריזות מחשבתית וביכולת תפישתית העולה בהרבה על אלה של האנשים סביבם, חוטאים החכמים בחטא הגאווה וחוטאים כלפי עצמם, מפני שבחשבם את עצמם לעליונים וטובים מן האחרים הם מרחיקים את עצמם מהחברה ומפסידים כישורים חברתיים חשובים, ובכך פוגמים באושר העתידי שלהם וביכולתם ליצור קשרים חברתיים יציבים.
אף-על-פי שהגיבור חושב עצמו לעליון ומדגים זאת בספרו על השיחה עם אימו שהודתה בעליונותו, על התקריות עם המורים הנחותים שהכירו ביכולותיו ועם התלמידים שנכנעו לו, ועל כישורי-היצירה והבלשנות שלו – על אף עליונותו האינטלקטואלית הוא עדיין אנושי, עדיין אדם בעל רגשות משתקים, אדם שזכרונות הילדות הא-נורמלית שלו (כתוצאה מאותה חכמה, כאמור) מקרינים על חייו בהווה בצורה הרסנית ומזעזעים אותו. זה טיפשי. "זה טיפשי שזכרונות כאלה עולים"; זה טיפשי להיות אנושי.
דווקא משום היותו אנושי הוא מסוגל ליהנות מהחכמה שברשותו. רק בזכות היותו אדם ולא יצור-עליון יש ביכולתו להעריך רגשית את כישוריו. הוא לא מודה בכך, אבל ברור למדי שהוא נהנה מהביקורת המעריצה שהרעיף עליו עורך מוסף-הספרות.
"אתה משוגע? אתה משוגע כבר?" – חי על הקצה, על החבל הדק שבין גאון ושיגעון. היזהר לא ליפול!
על סף השיגעון, ולא בכדי. כל חייו קיווה למצוא מישהו שווה-ערך לו, והנה, לאחר שמצא – איבד. כל חייו ניסה להתמודד עם נפשו הדורשת, חופרת ונוברת במטרה למצוא משמעות; והנה, לאחר שהרגיש שהוא עומד על סף הגילוי – הכל נשלל ממנו. הוא חוצה את הגבול, לצד האי-שפיות.
לא פעם הייתי קרוב לחצות את הגבול שבין חכמה יתירה לשיגעון מוחלט, בין ילד מחונן למאושפז בכפייה; לא קל לחיות כשאתה מפקפק בכל חוק וכל גבול, בכל 'אמת' ונורמה, בכל משמעות או התחמקות. אבל, תודה לאל, הצלחתי לשמור על עצמי, בינתיים.
גם אני הייתי יותר חכם מההורים. גם אני הייתי יותר חכם מהמורים ומהתלמידים. גם אני נהיתי אחר המשמעות המיוחלת, והתייסרתי בייסורים שאי-אפשר לתאר. ובסופו של דבר, לא מצאתי משמעות. אולי טעינו, וצריך להמציא משמעות? נקודה למחשבה.
בין הבחירה להתמסר לתחושת העליונות (המוצדקת בחלקה?) או לחיות חיים של אושר ושלווה פנימית, אני בחרתי באחרון. האיזון הוא המעלה החשובה בעיני, והחכמה האמיתי היא לשמור עליו; אין קשה מזה.
אני אשאר אנושי. ובכל זאת אעבור לחיות בגרמניה. כאדם מלא בסתירות פנימיות, אין טוב מלהוביל את הסתירה הפנימית לאירוניה קיומית, בהתייסרות בין הזהות היהודו-ישראלית ובין הזיקה הפגאנו-גרמנית. נראה איך הסתירה והפראדוקס ייושבו.
אני מקווה שאתה מרוצה מגרמניה ומהחיים בצל הסתירה והתהייה התמידית. בקרוב גם אני.
וכך אני מגיע למשפט מההתחלה, או בעברית: מה שלא הורג אותי, מחשל אותי. אולי החכמה היא בחיים עצמם, והמשמעות היא בחוויות ובפירוש שאנו מעניקים להן, ובחיים שאחריהן, כלומר חוויית-הניסיון – הטוב או הרע – ובעצם יכולת השרידה.
אני הוא הילד העליון בן ה-7;
אני הוא החוטא.
אני הוא זה שצריך ללמוד;
אני אלמד.
והרי התגובה עליה:
מאת אלמונית (אדריאן)
30/4/05
שלום ג'והור.
אינני מכירה אותך, הגעתי אליך דרך תגובה שנתת לספור [ ]. את הספור עצמו לא כל כך אהבתי, אבל תגובתך נגעה בי מתוך שהזדהיתי איתה בצורה מאוד לא שגרתית עבורי.
אני לא יודעת מה גילך, אני משערת שמעל 24. איכשהו, כך נדמה לי.
דברת על המאבק ועל ההכרעה, לבסוף, לטובת "חיים של אושר ושלווה פנימית".
ודברת על הייסורים האדירים, מנת חלקו של זה המעיז להביט בכל בצורה החשופה ביותר. אותם ייסורים שאי אפשר לתאר. ייסורי הבגרות, או ייסורי הפרא שעה שהוא מבויית, מולבש ועל פיו מושם הרסן. תלוי איך אתה מסתכל על זה.
אני לא חושבת שכל אדם שיש בו כאב, שיש בו הכרה וחוכמה, יש בו גם גדולה.
ולמעשה, לא על מודעות אתה מדבר אלא על גדולה. וגדולה היא מתת, כמו שאהבה ואמונה הן מתת. היא מתת שניתנת לאנשים בודדים. בניגוד לאהבה שהיא מתת הניתנת לכל, במן סוציאליזם שכזה, ובניגוד לאמונה שנדמה כי נתנה לכל אך למעשה מעטים מעיזים לעשות בה שימוש, אלא שבפוטנציאל אכן יכולים כולם להאמין.
אמרת שבחרת בדרך השליוה, ואני תוהה, איך. כי אם האמת היא הערך העליון ולא המוסר, אז הבדידות והסבל כמעט תמיד כופים את עצמם עליך מתוך שאתה נכנס לא מוגן ולא חמוש ולא יודע מול מה בדיוק אתה אמור להתמודד, עד שזה פוגע בך.
בטח שצריך להמציא משמעות, אחרת אתה נשרף עד גיל 30. אם אתה רוצה לחיות, אם אתה רוצה לעבור את השלב האבולוציוני הבא אחרי שבגיל 17 פתאום בקול גדול מופיעה התודעה וממאנת ללכת.
לא יודעת אם אתה מכיר, אולי כן, אבל ארתור רמבו "עונה בגיהנום". כה אמר המודע הצעיר. אם יש לו קול, זהו קולו, ואם יש לו מילים, אלו מילותיו.
לא אי השפיות היא הערך, האמת היא הערך. האנשים החכמים המודעים והאמיצים חיים על הקצה. אבל האנשים החכמים באמת, שיש בהם תבונה ודעת, פונים מהקצה.
פונים הלאה. רואים את המורכב על כל פניו, את היפה ולא מתפרקים. ואם מתפרקים, בונים עצמם מחדש. כמו עוף החול על דמעותיו הטהורות כיין בקונכיות.
מעניין, באמת מעניין.
הרהרתי בזה מעט.
שעשע אותי שהיא הוסיפה לי שבע שנים לגיל המשוער.
עדיין לא עניתי. אולי, פעם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
