קצת קשה לכתוב פוסט על מערכת יחסים ארוכה ומתוסבכת שמתפרשת על פני שנים. מערכת יחסים מלאה בכל כך הרבה אלמנטים בו זמנית: אהבה, קנאה, כעס, עצבים, דאגה,תמיכה,  תסכול ובטוח שיש עוד.

אני הבכורה בין שלוש בנות. יש לי שתי אחיות קטנות: נוי, בת 18, וסתו בת 15.5. (נו הנה, פעם ראשונה שאני חושפת את שמותיהן). בית של בנות זה בהחלט לא קל, מוציאים ומראים הרבה רגשות.

בתור אחות בכורה ציפו ממני להוות דוגמה ומופת ולקחת אחריות. אם משהו בבית לא היה נעשה, נגיד: שטיפת כלים, אני זו שהיו כועסים עליה בעיקר, אני זו שחטפה צעקות, ואני גם זו שביצעה את המטלה, כי הרגשתי שציפו ממני שאעשה זאת.

יש הרבה ריבים על הנושא הזה, מי יעשה מה בבית. רוב המטלות- כלומר הדברים הקטנים שצריך כמו שטיפת כלים, קיפול כביסה וכד'- אני עושה אותן. יכול להיות שזה בגלל שאני יצאתי הכי חולת ניקיון וסדר, ואני באמת יכולה להתחרפן אם אני רואה מחבת בכיור. יש לנו והיו לנו ובטח עוד יהיו הרבה ריבים על הנושא הזה.

הייתי מאוד רוצה שגם הן ילמדו לעזור קצת יותר, שגם להן זה יבוא טבעי לקפל את הכביסה או לשטוף את כל הכלים אחרי שאבא שלי מבשל, בלי שאני אבקש.

אני גם זו שפרצה את הגבולות. בתור האחות הבכורה, את כל הטעויות והניסיונות ההורים שלי עשו עליי. איתי הם היו יותר קפדניים על שעות שינה, על לימודים, על משמעת, על מתי לחזור הביתה. אח"כ הם למדו לשחרר.

לא תמיד הקשרים היו טובים.

בתקופת הצבא הבית בשבילי היה מקום בשביל לאכול, לישון ולהתקלח, ובעיקר מקום להוציא את כל התסכולים. נוי, שהייתה בגיל ההתבגרות הלא קל שלה- מאוד כעסה עליי. היו הרבה חיכוכים, מריבות וצעקות. זה נבע גם מהאופי השונה שלנו, כל אחת מאיתנו מאוד שונה מהשנייה.

לשתינו היה קשה לדבר בטון נורמלי, תמיד זה היה מגיע לכדי צעקות וטריקת דלתות, ולא היה נעים בבית.

אחרי שהשתחררתי המצב השתפר בהרבה.

אני חושבת שהרבה חיכוכים וריבים וקצרים בתקשורת נבעו מכך שאני כבר לא במקום שלהן.

יש תהום גדולה מאוד בין גיל 21 לבין גיל 18, ובטח לבין גיל 15.

כאמור, לכל אחת אופי שונה לחלוטין. הדבר המשותף לשלושתנו זה הצד האומנותי. אני כותבת. נוי מנגנת, שרה, מלחינה וכותבת שירים. סתו מצלמת ומציירת. שתיהן מאוד מוכשרות, אני מאוד גאה בהן, אבל גם נו... יש קנאה. מפתיע, כי בדר"כ האחים הקטנים מקנאים באחים הגדולים. ההורים שלי משוויצים בהן המון, ובצדק, וקצת כזה צובט לי בלב, כי את הכישרון שלי אי אפשר כל כך להראות...

אבל, למרות האופי השונה יש לנו בהחלט תחומי עניין משותפים וטעם זהה פחות או יותר, ואנחנו יכולות לשבת ולצחוק המון אחת עם שנייה.

עם כל הריבים והכעסים שיש מדי פעם, יש בינינו המון אהבה, אנחנו תומכות אחת בשנייה שהיא צריכה, אנחנו מייעצות ומשתפות וחולקות. (כן, הן גם לוקחות לי את הבגדים!).

אני יודעת שלא משנה באיזה גיל הן יהיו, תמיד אני אתייחס אליהן בתור האחיות הקטנות שלי, אני תמיד ארצה לגונן עליהן ולדאוג להן. ההורים שלי תמיד לימדו אותנו שאחים זה הדבר הכי חשוב בחיים. שהם תמיד יהיו שם בשבילך, כי חברים באים והולכים, כי בני זוג יכולים להתחלף, וההורים לא יהיו שם לנצח. אבל האחים תמיד שם. ההורים שלנו לימדו אותנו תמיד לשמור ולדאוג אחת לשנייה.

לא הייתי מחליפה אותן בשום דבר אחר, ואני שמחה שיש לי אחיות.

בדיוק לא מזמן חשבתי על זה, שאחות זה כמו חברה, רק הרבה יותר חזק ומשמעותי.