קצת קשה להאמין איך הזמן עובר. קודם כל אני אפתח בתודות. תודה לכל מי שקורא כאן (מעניין מי קורא אותי מאז שהתחלתי), לכל מי שמגיב, תומך ומעודד. אני לא תמיד מגיבה חזרה לתגובות, אבל דעו לכם שאני קוראת כל תגובה ותגובה, והן מאוד חשובות לי.

אני חושבת שאני מבין הבלוגרים הותיקים הפעילים. אני כמו אישה זקנה שראתה הרבה, ולא מתרגשת מכלום.אפילו שלפעמים אני קצת נדהמת ממה שהאתר הזה הפך להיות.

למשל, הבלוגרים הפופולרים. פעם היה אפשר למצוא שם איכות. היום- יש, אבל מעט. רוב הבלוגים הפופולרים הם על להקה לא מי יודע מה מגרמניה, או שהם... נו טוב.... אני אשתוק. כבר הפסקתי לקוות לראות יותר רמה, יותר איכות, כבר קשה לי יותר ויותר למצוא את אלו שיש להם כתיבה מרגשת, מעניינת, אמיתית, על רמה. למרות שמי אני שתקבע.

או בלוגי הנאצה. או אנשים רעים ללא שם שמגיבים נאצה לבלוגרים. זה פשוט, דוחה אותי. אם יש ביקורת- יש דרך. כשאני לא מסכימה עם מישהו, אני אדע איך לומר לו את זה בדרך נאותה, שלא תפגע בו.

ואם יש בלוג שלא מוצא חן בעייני- אני אלחץ על האיקס למעלה. לא ברור לי למה אנשים טורחים ומשקיעים בלכתוב בלוגי או תגובות נאצה, זה רק מוציא אותם חסרי מעש ופאתטיים.

אבל למרות הכל, זה האתר שממלא את שעות הגלישה שלי באינטרנט. מעבר למציצנות, אני שמחה שנפתח בפניי צוהר לעולמם של אחרים. לשמחתי, יש את הבלוגריות (כן, אני קוראת בעיקר נשים,יותר קל לי להתחבר) שדרך כתיבתן הן גורמות לי להתרגש, להתעצב, לשמוח, להתעצבן ובעיקר להזדהות- אני מרגישה ממש חלק מחייהן, כאילו הייתי חברה טובה.

יש את הפוסטים המומלצים בדף הראשי, פינה אהובה שהייתה צריכה להתקיים כבר ממזמן.

אבל בעיקר, זה כיף גדול, בשבילי.

אני מאוד אוהבת לכתוב, וזו הדרך הכי טובה בשבילי להתבטא. לעיתים אני לא מבינה אנשים האומרים "אוי, אני לא מעדכן כי קשה לי לנהל בלוג". אני לא מבינה מה קשה, כותבים שרוצים ושיש קצת זמן. כתיבת פוסט לוקח לי בממוצע 20 דקות. בדרך כלל זה פשוט זורם ממני.

מהות הבלוג השתנתה בשש שנים האלו. כשהתחלתי כאן, הייתי ילדה מתבגרת. בדרך כלל בגיל ההתבגרות אתה בדיכאון תהומי. רבים מכם וודאי יודעים, ששנות התיכון שלי לא היו שנים קלות. אלו ממש לא היו השנים הכי יפות בחיי, אלא היו צבועות בעיקר שחור. דיכאון, אנורקסיה, פגיעה עצמית, בדידות, והרגשה שאף אחד לא מבין אותי. הפוסטים של אז היו עצובים. הייתי מאוד בודדה. אני לא אכנס עכשיו שוב לסאגת – הדר וחברים, כי זה ארוך וסבוך ואם כבר, אקדיש לנושא הזה פוסט משל עצמו. אבל במקום הזה, יכולתי להוציא את כל מה שאני מרגישה החוצה. כאן לא הייתי חייבת לעטות על עצמי מסיכה, כאן לא הייתי צריכה לזייף חיוכים, ובעיקר לא הייתי צריכה למצוא חן בעייני אף אחד. כאן, קיבלתי תגובות תומכות. כאן, מצאתי לי חברה, של בנות רגישות כמוני. בנות רגישות- עצובות-מופרעות אכילה- שאף אחד לא מבין אותן. אם כי, למזלי הטוב, בתקופתי לא היו כל כך בלוגים המעודדים אנורקסיה ובולמיה. לא היו כל כך הרבה יומני "דיאטה" או יותר נכון- יומני הרעבה. בכל מקרה, ידענו לתמוך ולעודד אחת את השניה. אם תציצו פה בצד, תוכלו לגלות בנות מדהימות שנתנו לי הרבה כוח. בנות מדהימות שהסתכלתי עליהן בהערצה.

לאחרונה קראתי פוסטים ישנים שלי. קצת צחקתי, קצת הובכתי, קצת תהיתי. פעם הייתי כותבת פה- הכל. היום כבר לא. היום כבר אין כל כך פוסטים של כרוניקה, אלא בערך פעם בשבוע, אם לא יותר, אני כותבת כאשר יש לי משהו להגיד. יותר פוסטים המביעים רעיונות, מחשבות ורגשות שלי. וכן גם תמונות.

אני גם לא כותבת על הכל, כי אני חשופה.נכון, בחרתי לחשוף את עצמי. כן, יש פה אינספור תמונות שלי, ופרטים מזהים. שמות החברים הם שמותיהם האמיתיים. אני יודעת שלא תמיד הייתי זהירה עם הלינקים. אני יודעת שנתתי את האופציה לקריאה כאן בשל תמימותי הרבה. אני תוהה לעיתים, האם כל אלו שהיו ואינם עדיין מציצים לי לחיים. האם הם עדיין בתוך חיי כאשר אני אינני בתוך חייהם.

לעיתים הייתי רוצה להכניס פוסטים לטיוטות, שכן הם לא אני יותר. אבל בעצם, מה זה "אני" של אז ומה זה "אני" של היום? האם אני יכולה למחוק את העבר, ועד כמה? גם אם הרגשות והמחשבות כבר לא הכי רלוונטיים להיום, אבל הם עדיין חלק ממה שאני.

הבלוג הזה, בעיקר נתן לי הזדמנות להיות עצמי. בלי שאף אחד יבקר או ישפוט או יזלזל. אלא להפך, בעיקר זכיתי כאן להכי הרבה הערכה. אני חושבת שרק כאן, בין כותלי האתר הזה, בבלוג מספר 2144, אני יכולה להיות מי שאני באמת.