לא מזמן הצטרפתי לחלק ברשת חברתית עצומה בגודלה, הנקראת "פייסבוק". כן, לאחר שכנועים רבים הצטרפתי לעניין, ואני טורחת להיכנס כאשר מעדכנים אותי במייל על משהו חדש.

נדמה לי שאני האדם היחיד שלא מצליח להבין על מה כל המהומה. מה כל כך ממכר, מלהיב באתר אינטרנט הזה? רק לי זה נראה מוזר, שאנשים שבחיים לא דיברת איתם תצטרף אותם לרשימת החברים שלך רק כדי שיהיו לך הרבה חברים? רק לשם הפוזה? למשל, מישהו שהיה איתי ביסודי צירף אותי לפני זמן מה לרשימת החברים שלו. האינטראקציה היחידה בינינו הייתה שבכיתה ב' הוא גנב לי ציור. זהו. ועוד כל מיני אנשים ששכחתי ממזמן על קיומם, נכנסים לי לחיים. אז מי שאין לי בעיה עקרונית איתו אני מאשרת, כי לא נעים, אבל מי שאני לא סובלת אני מתעלמת.

רק לי זה נראה צבוע ומזויף שיש לך 215 אנשים ברשימת החברים אבל אף אחד מהם הוא לא חבר אמת? אבל עם אף אחד מהם לא תחליף מילה אם תראה אותם ברחוב, לא יעניינו אותך הצרות שלהם ואתה לא תעניין אותם, יש ביניכם רק ניכור וירטואלי ולא חברות אמיתית.

למה לצרף בנאדם ולקרוא לו "חבר שלי" אם הוא לא באמת חבר שלך. אם לא תתקשר אליו כשאתה עצוב או שמח או סתם רוצה לדבר.

כנראה אני מיושנת ממש.

בכלל, חברות נראה לי ערך בעל הרבה יותר משמעות מסתם דף בפייסבוק. הייתי קוראת ספרים על חברויות כמו "האסופית" ו"פצפונת ואנטון" ובטח עוד כל מיני שאני שוכחת. ותמיד קינאתי בהם.

בתור ילדה לא היו לי הרבה חברים, יותר נכון, כמעט ובכלל לא.

בכיתה א'-ב' הייתה לי חברת ילדות, ואז בכיתה ג' עברתי דירה לרחוב אחר. היום המרחק בינינו נראה פעוט, אבל אז זה נראה משמעותי. בנוסף, כשעלינו לכיתה ג' עשו ערבוב מחדש של כל הכיתות בשכבה, ככה שהילדים שלמדתי איתם בכיתה א' ו-ב' לא היו אותם הילדים שלמדתי איתם מכיתה ג' ואילך.  ואותם ילדים, שהתחברו לאותה חברה גרו ביחד, ואני תמיד הייתי הולכת הביתה לבד. בנוסף אני מאוד ביישנית, וכילדה הייתי יותר ביישנית ממה שאני כיום, והיה לי קשה ליצור קשרים חברתיים. הייתי בורחת הרבה לספרים ולטלוויזיה ולעולמות משל עצמי.

אף פעם לאורך הילדות לא היו לי חברים של ממש. נכון, הייתה לי את הילה, שאנחנו מכירות מאז הגן ובעצם חברות מאוד טובות עד היום, ובחטיבה היו עוד כמה בנות שזה היה שטחי יותר, אבל אף פעם לא הייתי חלק ממשהו. אף פעם לא הזמינו אותי למסיבות כיתה, וליציאות ולל"ג בעומר. היו את המקובלים והלא מקובלים, ואני הייתי מהילדים הדחויים, ואני באמת לא מבינה למה. אני נהיית עצובה עכשיו משום מה.

רק בתיכון הכרתי את החברים שהם החברים של היום. וגם, זה היה בגלל שהם היו חברים של האקס שלי. בכיתה י' זו הייתה הפעם הראשונה מאז כיתה ד' שעשיתי ל"ג בעומר. בפעם הראשונה התחלתי לצאת, לבלות, לחלוק. היינו חבורה גדולה בתיכון, אז כבר לא היו מקובלים- לא מקובלים. עם הזמן הצטמצמנו. אני ניתקתי קשרים. התאכזבתי מאנשים. היום אנחנו יחסית בסדר גודל קטן.

לפעמים זה קצת מייגע, כולנו השתנינו. שלא תבינו לא נכון, הם אנשים מקסימים, באמת. אני אוהבת אותם מאוד. אבל יש פעמים שזה פשוט נמאס. כלומר, כולם נורא חכמים וחרשנים, חננות כאלו. לפעמים מציק לי שיש לעיתים דיבורים על כך שמי שלא ריאלי כמוהם- פחות טוב מהם. וזה לא נכון. או שאנחנו יושבים בפאב וכמעט אף אחד, חוץ ממני ומעוד כמה- לא מזמינים אלכוהול. אז בשביל מה ללכת? זה סתם תחושה מעצבנת ולא נעים מהמלצרית.

או נגיד שיש מישהו, שהוא ידיד קרוב שלי, שבאופן תמידי שוכח עליי פרטים חשובים.

או שיש הרבה פעמים שכל אחד נשאר בבית ביום שישי, עם עצמו, כי סתם לא יוצאים ולא עושים כלום.

אני חושבת שזה הרבה יותר מורכב ומתוסבך מכדי שאצליח להעלות את זה על כתב, יש תחושות שפשוט קשה מאוד להעביר אותן למילים, ולצערי לא כל תחושה אני יכולה לתרגם למילה.

אבל בכל זאת, לאחר שבתיכון הבנתי מי אמיתי ומי לא, לאחר שלמדתי ממי להתרחק, לאחר שבאמת נשארו האלה ששווה לבלות איתם, אני מסתכלת על החיובי. על זה שאנחנו תמיד מוצאים מה לדבר, על זה שיש לנו בדיחות פרטיות, על זה שלפני כמה זמן ישבנו כולנו בים, ולמרות שלא היה בזה משהו מיוחד, זה היה ממש כיף. ובעיקר, על זה שיש לי על מי לסמוך. נכון, לא תמיד זה איך שהייתי רוצה, ונכון, לא כולם חברי נפש, הבנתי והתפכחתי מהאשליה הזו שנהיה כמו אן ודיאנה מ"האסופית". אך אני יודעת שאצלי ברשימת החברים בפייסבוק יש פחות אנשים שגנבו ממני ציור בכיתה ב' ויותר אנשים שאני יודעת שתמיד יהיה לי זמן לדבר איתם בטלפון ועל מה, שאני תמיד אשמח לבלות בחברתם, שיהיו שם בשבילי אם אני אצטרך ואני אהיה שם בשבילם. אני יודעת שיש לי לפחות חברה אחת שהלכנו יחד לגן חובה ועכשיו אנחנו ביחד באוניברסיטה, וגם אם נדבר אחרי שבועיים שלא דיברנו, זה יהיה אותו הדבר, ותמיד נהיה שם בשביל להקשיב ולצחוק ולדבר ולבלות וליהנות. ובעצם, שאני חושבת על כל אלו, זה המון.