מאז שחבר שלי חזר מארה"ב אני לא רואה אותו יותר מדיי. אם בעבר הייתי רואה אותו פעם בשבוע, עכשיו עם כל הלחץ של הלימודים אני רואה אותו פעם בשבועיים. גם כשאנחנו ביחד אנחנו לא ביחד, כי הוא חייב ללמוד. אנחנו נפגשים לא לסופשבוע מלא, אלא חוזרים מקוצרת- ביום שבת בערב.

זה כל כך מתסכל ומייאש. כשאנחנו ביחד, יום שבת בבוקר אני קמה בהרגשת דיכאון. מדכדכת המחשבה שבערב אצטרך או שהוא יצטרך לנסוע הביתה.

התקשורת שלנו מבוססת על טלפונים שבורים, אבל זה יותר טוב מכלום.

אני מוצאת את עצמי מתגעגעת כל כך. אחרי שהוא הולך אני מרגישה בודדה כשאני צריכה פתאום לישון לבד. אני מנסה לדמיין אותו לידי, מחבק אותי. אני מתגעגעת כל כך לשעות האלו שבהן הוא נטו שלי, בלי לימודים מסביב, ובלי המתמטיקה הארורה.

לפעמים אני מרגישה שאני לא יכולה לעמוד בזה. אבל בכנות, אני לא אוכל לעמוד בזה עוד יותר אם פשוט לא נהייה. איכשהו, אני לא מסוגלת לראות את עצמי בלעדיו, כאילו הוא לא רק חלק מהחיים שלי, אלא הוא חלק מעצמי. אני לא מסוגלת לדמיין איך זה יהיה בלי.

כולי תקווה שלפחות שנה הבאה נוכל לסדר מערכת שלא נלמד ביום ראשון, או שנתחיל את הלימודים מאוחר, וזה קצת יקל, תקל הידיעה שיש לנו שלושה לילות לישון ביחד.

מרוב אהבה וגעגועים נגמרו לי המילים, יש רק שירים.

"מרטיב את הפנים, עוצם ת'עיינים
נותן לדימיוני לזרום עם המים
ואין מה לעשות, זה מה שיש בינתיים
ואת בכל מקום, ככה וככה
בלילה וביום, ככה וככה
ארבעה עשר יום בלי להיות ביחד"