שמעתי על הקטיושות בנסיעה באוטובוס עם אמא שלי. בתחילה,שמענו איזו בחורה מדברת בסלולרי שלה על קטיושות שנפלו, בצורה היסטרית. אחר כך לאיש שישב מאחורינו גם צלצל הסלולרי, ושמענו אותו אומר "כן, בדיוק איזו בחורה מדברת על זה באוטובוס". לאחר כמה בירורים שערכתי, הסתבר כי אכן נפלו שלוש קטיושות באזור נהריה.

אני ואמא החלפנו מבטים, ואמרתי לה שאין לי כוח וזמן לזה עכשיו. דרך נהדרת להתחיל את הבוקר.

באוניברסיטה כולם רק מדברים על זה. שתהייה עוד מלחמה, איפה המקלט הקרוב, ו"אנחנו בדיוק על צלע ההר, אנחנו הכי חשופים".

אני לא אשקר, גם אותי הנושא טיפה מלחיץ. אני זוכרת את המלחמה ב-2006, איך עשיתי יומיות דרך חוצה חיפה, ואיזו הרגשה נוראית זו לא להרגיש בטוחה בביתך שלך. מאז שהתחיל המבצע בעזה חלמתי פעמיים שאני חוזרת לצבא (ממש על מדים, עם הסמל!), ומדי פעם שריקת אוטובוס גרמה לי להיזכר באזעקות.

היום הייתי מאוד דרוכה לכל רעש קטנטן מהרחוב, שלא במקרה תהייה איזו אזעקה.

מצד שני, אני לא רואה צורך להיכנס לספוקלציות והשערות. אין טעם להיכנס להיסטריה וללחצים. זה מאוד שונה ממה שהיה ב-2006, שאז לא נפלו שלוש קטיושות, אלא היה מטח רציני, כל הזמן.

ועוד מילה, על עזה.

אני יותר נוטה לכיוון השמאל, אני לא יכולה להגדיר את עצמי כימנית. אני לומדת באוניברסיטת חיפה, או ביר- זית כמו שמכנים אותה, ופשוט כל כך מפריע לי שהמוסלמים מניפים דגלי פלסטין וחמאס וקוראים "מוות ליהודים". במוסד יהודי, לאחר שהם עוד מקבלים הקלות בקבלה ללימודים, משום שהם ערבים. פשוט לירוק לבאר ממנה הם שותים. והכי מעצבן, אלו יפי הנפש שמצטרפים אליהם, וטוענים שצריך לדבר. הם קצת שכחו שאין עם מי. החמאס לא מכיר במדינה, לא מכבד שום הסכם הפסקת אש.

גם לי עצוב לראות את העם הפלסטיני. אני לא שונאת אותם, אני לא רוצה שהם ימותו. סך הכל הם באמת מסכנים. אבל, וזה אבל גדול, ישראל לא אשמה במצב שלהם. זה החמאס שמפקיר אותם כצאן לטבח, בעוד הם מסתתרים בבונקרים ויורים מתוך בתי ספר, כבר שמונה שנים. דיי, כמה אפשר לשתוק?

במקום לגנות את החמאס שאשם במצב הזה (ואני לא אומרת שישראל טלית שכולה תכלת) הם מגנים את ישראל, כאילו זה מתוך תחושת כיף ושעמום אנחנו מעלים מטוס קרב ויורים על עזה, סתם ככה כי אין לנו במה להתעסק.

וכל האירופאים האלו, גם כן אנטישמים, אני רוצה לראות מישהו יורה קסאמים על לונדון או על פריז ושהם היו יושבים בשקט. גם כן, שיילכו לעזאזל.

והכי כואב לי- על החיילים שלנו, שנהרגו. כל חייל הוא ילד של אמא ואבא, ילד אחד ויחיד במינו. כואב הלב.

אני מקווה שכל החיילים שלנו יחזרו בשלום, שיהיה שקט גם לתושבי הדרום וגם לצד השני, ושיהיה הסכם להפסקת אש (בסוף נצטרך להגיע אליו, אין מה לעשות) שיכלול גם את החזרת גלעד שליט.