קשה להאמין שהסמסטר עבר כל כך מהר.

נדמה כאילו לא מזמן ישבתי באוטובוס והרגשתי את הלב שלי דופק חוזקה ואת הבחילה מההתרגשות.

הייתי מלאת חששות כל כך גדולים, ששמחתי לגלות שהם התבדו.

הוכחתי לעצמי הצלחה רבה בלימודים, וגם הכרתי הרבה אנשים מקסימים. אני יכולה להעיד על עצמי שיש לי חברות רבות, אולי לא כולן קרובות אליי, אבל אין מצב שאני לבד.

היום היה לנו בוחן אחרון במתמטיקה, שקיבלתי בו 100.

והיה לנו גם בוחן באנגלית. שקיבלתי בו... ובכן... 56.

פשוט לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. מעולם, לא היו לי בעיות עם השפה. אני יודעת אנגלית, והאנגלית שלי טובה, למרות שאני מאוד מתביישת לדבר בקול רם. הרגשתי שהמבחן הלך לי יחסית טוב, שאני מבינה את הקטע ומה רוצים ממני. המורה אמרה שהיא הופתעה, היה דף עם שאלות קשות שאני היחידה שעניתי על כולן נכון, והדף עם השאלות הקלות- ובכן, לא הצלחתי כלום. כנראה אני מקולקלת. היא ניסתה לעודד אותי שזה קורה, וכבר היו לה תלמידים שפתאום נכשלו בלי סיבה, ושיש מבחן נוסף שאם אני אשפר את הציון, הציון הזה לא ייחשב לי.

אבל עדיין, הרגשתי איך הדמעות מציפות לי את העיניים, וכמעט פורצות החוצה. הרגשה של כישלון, של אכזבה ושל תסכול. הציון הכי נמוך שלי עד כה היה 94. זה משגע אותי שדווקא במקצוע הזה, שאף פעם לא היווה בעיה מבחינתי, אני נופלת, והוא מוריד לי את הממוצע. משמעותית.

אני ממש מקווה שאצליח לשפר את הציון הזה, ושסמסטר ב' יהיה יותר מוצלח.

החל ממחר אני בחופשת סמסטר- או יותר נכון, בתקופת מבחנים. מחר מבחן ראשון, ומועד א' האחרון שלי הוא ב-11.2. מבחינתי, אני מתכוונת לחרוש כאילו אין בכלל אופציה של מועדי ב', אני נחושה בדעתי להמשיך במגמת הציונים הגבוהים.

Wish me luck.