נמאס לי מכל האנשים שסביבי, ונמאס לי מכל מה שסביבי.
יש איזה נודניק אחד (אחר) שלא מרפה. עבדנו פעם ביחד, ואנחנו חברים בפייסבוק, והוא פשוט נודניק שלא מהעולם הזה. אם אני אונליין הוא ישר שולח לי מלא הודעות, ואם אני טורחת לענות אז הוא חופר על הידידות/יזיזות/בחורות שהוא מאוהב בהן, ועל חיי המין שלו, כאילו זה מעניין אותי.
לא נעים לי למחוק אותו, ונמאס לי שתמיד לא נעים לי.
בכלל, אני לא מבינה את הקטע של אנשים, שאתה חייב להיות זמין. שאם אתה אונליין באינטרנט או שיש לך סלולרי אתה צריך להיות זמין 24 שעות ביממה, כאילו מישהו חייב למישהו משהו.
דיברתי עם גבי על הלימודים, והוא שאל למה נרשמתי. ואז הוא אמר "אוי, את תהיי כמו רועי, הומנית". שאלתי אם יש בזה משהו רע, והוא שאין בזה דבר טוב.
נמאס לי, נמאס לי מתחושת הזלזול הזו.
הוא התנצל, ואמר שזה היה ברוח טובה ובצחוק, אבל אם הייתי הולכת ללמוד הנדסת *שקר כלשהו* אף אחד לא היה מעז לצחוק.
נמאס לי להריח את הריח הזה, ניחוח קלוש של זלזול.
זה לא מופגן, זה לא בכוונה, זה לא כי לא מעריכים אותי.
זה פשוט אנשים נורא נורא ריאליים ומחוננים, שחיים על פי תפיסה מעוותת שרק מה שריאלי נחשב.
אני אפילו לא יכולה להסביר את זה.
וזה לא כולם ככה, ברור שלא. ואולי אני מדמיינת.
מספיק סבלתי את זה בתיכון, מספיק כל שנות הלימודים שלי הרגשתי אפס אחד גדול שהרגשתי צורך כה עז להרעיב ולחתוך את עצמי.
אני לא צריכה לסבול את זה, מאף אחד.
למה אי אפשר לפרגן? למה אי אפשר לתת מילה טובה? למה??????
זה כל כך קשה?!
ביום חמישי יצאתי עם חברים מהלימודים לפאב.
וזה היה שונה, ונהדר.
זה היה מקום אחד חדש, ואנשים אחרים, ושיחות אחרות, וכיף.
ואפילו שאני ביישנית, עדיין העזתי לרקוד.
ושמחתי כל כך שהנה, אני מצליחה. אני מצליחה להתחבר לאנשים אחרים. ולא רק באוניברסיטה, אלא גם לצאת.
וביום העצמאות היינו במסיבה של חבר של חבר שלי.
הוא הרים הפקה מטורפת, ברמה של חתונה: די ג'יי, צלם, בר אלכוהול, בר אקטיבי (זה פשוט בחור שעבר בין כולם והשקה אותם), הרבה אנשים שלא באמת מכירים.
אבל היה כיף.
רקדתי, נהניתי.
דיברתי עם אנשים אחרים, שאני לא מכירה, ניהלתי שיחות הזויות.
לאט לאט אני מוכיחה לעצמי שאני יכולה לצאת מקליפת הביישנות שלי (אלכוהול תמיד עוזר).
ואם אתם עדיין לא מכירים אותי- אני אחת הבחורות הביישניות שקיימות. מאוד קשה לי להתחבר עם אנשים. ואני גאה בעצמי על כך שאני משתנה מעט.
מתסכל אותי שזה לא באמת "חברים שלי".
שכאן זה לא יקרה.
איך זה שכמעט אני לא מוצאת בסביבה הקרובה אנשים שהם איתי, באותו הראש.
אני מרגישה כל כך תלושה.
אני כל כך מודאגת ולחוצה ומוטרדת מאינסוף דברים, ובסופו של דבר אין לי אפילו למי לספר.
אני אפילו לא מצליחה לכתוב כאן, כי אני פשוט לא מוצאת את המילים שטסות לי בראש.
אני אלך לבכות במיטה עכשיו.
כינוי:
.Fake Reality
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
