תכננתי פוסט שונה, אחר.

הפוסט הזה היה אמור להיות על חגיגות שלוש שנים לי ולחבר.

במקום זה, הפוסט הזה הוא על הפרידה שלנו.

אחרי שלוש שנים ביחד, החלטנו להיפרד. היוזמה באה יותר ממני, אבל הוא ידע והרגיש גם.

אני לא מסוגלת עם המרחק הזה. אני צריכה שחבר שלי יהיה איתי כל הזמן.

הנסיעות האלו הורגות אותי. קשה לי לראות אותו פעם בשבועיים ולעיתים אף יותר. בזמן האחרון היינו מדברים רק בערב, לפני השינה, ונדמה כאילו פחות ופחות היה לנו מה להגיד.

אז אחרי שבוע של חוסר אכילה וחוסר בשינה, ואחרי בכי מטורף לאמא שלי, נסעתי אליו.

אני חושבת שאלו היו השעות הקשות ביותר בחיים שלי.

קשה להיפרד, ואז להישאר אצלו ללילה, בידיעה  שזה הסוף.

כל שעה מישהו מאיתנו התחיל לבכות, ובטח ובטח שלא ממש הצלחנו לישון בלילה.

אחרי כל כך הרבה זמן, שהוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי והמשפחה שלי, ואני משלו, קצת קשה לקטוע את הכל, הרגשתי כאילו מישהו חתך לי את היד, כי מעבר לזוגיות, הוא היה החבר הכי טוב שלי.

קשה היה לשכב במיטה שלו, לשבת על הספה בסלון, ולדעת שזהו.

ובבוקר אספתי את כל הדברים שלי, וניסיתי להחניק את הדמעות, אבל הן זלגו מעצמן.

הוא לקח אותי לתחנת רכבת, חיבוק אחרון, נשיקה אחרונה, והמוני דמעות.

עליתי על הרכבת, בידיעה שזו הפעם האחרונה.

ושמעתי את היהודים, ואביב גפן, ואת עיניים זרות ומבול של רונה, ואת Iris, אבל שום שיר מלנכולי לא הצליח לתאר את מה שאני מרגישה.

הרגשתי קהה, מרוקנת.

אני שלמה עם ההחלטה שלי, ויודעת שלא היה טעם למשוך את זה, כי זה כבר לא היה זה.

אבל למרות ההשלמה, עדיין זה לא קל, וקשה, וכואב.

אמא ואבא לקחו אותי לשתות קפה ולאכול קרואסון שוקולד, אבל כמה ליפסטיקים בצבע סגול שאקנה, וכמה גופיות חדשות שייכנסו לי לארון, לא יצליחו לשפר לי את ההרגשה.

ופתאום להחזיר את הדברים שלי, שהיו אצלו חזרה לבית, ולשים את הדברים שלו במגירה, עד שיעבור הזמן ונוכל להיפגש ולהחזיר לו אותם, ולהחליף את התמונה שלנו בסלולרי, ואני מבינה שזהו, שזה באמת נגמר.

אני יודעת שלחברות שלי שקוראות כאן זו תהייה הפתעה. סיפרתי רק למשפחה הקרובה. אין לי את האנרגיות הנפשיות להתקשר. אין לי את האנרגיות הנפשיות להוריד את התמונה של שנינו ביחד מהלוח, ולהחליף את המצעים שלו, ולשנות סטטוס בפייסבוק וכל מה שזה יגרור אחריו.

אני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון. אבל לעזאזל, למה הדבר הנכון כל כך כואב?!