אם הייתי צריכה לכתוב את זה כסצינה מסרט, זה היה הולך ככה:

בחורה, ורצוי שתהייה יפה עד לכאב (כי ככה הייתי רוצה שיגלמו אותי), בסגנון "הירואין שיק"- העור החיוור, הרזון המבהיל, השחור שנמרח סביב העיניים, והלק השחור המתקלף.

אותה בחורה, בגופייה ותחתונים שחורים תואמים עשויי תחרה, שוכבת באמצע מיטה ענקית, מצעי משי לבנים, ברקע נוף של עיר יפהפייה עוצרת נשימה, בוכה, ועל אף ששיערה פרוע הוא נראה עשוי למשעי.

לפתע היא קמה, מסתכלת במראה, ושוברת אותה לרסיסים, היד שלה מדממת.

קאט.

אבל אני לא יכולה לתאר את זה כסצינה מסרט. לא משנה בכמה מילים יפות, או בכמה מטאפורות טובות, אבל בכמה תיאורים מרהיבים אשתמש, החיים שלי לא נראים כך.

במציאות, הלבד, הבדידות, האומללות, והכעס נראים פחות פוטוגניים, פחות כמו סצינה מסרט, ויותר כמו המציאות האפורה, המגעילה.

כי במציאות, הלבד שלי פחות יפה.

בלבד שלי, אני יושבת על המיטה, עם הבוקסר הישנים שלך, שגנבתי לך מזמן, וגופייה עוד מימי הצבא.

בלבד שלי, אני יושבת על המיטה, עם הלפטופ על הברכיים, מנסה לכתוב, בעיקר לך וקצת לעצמי.

בלבד שלי, כל שנייה אני מפסיקה את הכתיבה, ובודקת שוב את תיבת המיילים הריקה, ומסתכלת שוב על הצג של הסלולרי, אבל אף שיחה ואף הודעה אינה נכנסת.

וכדי להעביר את הזמן בלילות, אני שומעת בפעם המי יודע כמה את Hurt"" בביצוע של ג'וני קאש, ומסתכלת בהודעות SMS ישנות, כאילו שמילים יפות וחמות ואוהבות מהעבר, יפיחו בי שוב את אותה התחושה.

כי ככה זה, כנראה, שמתבגרים.

מסביב ערימת דפי פוליו מלאים בלימודים, ועוד כמה שעות יש עוד משמרת. ואת מבינה שאת לא יכולה להרוס ולשבור ולקלקל, כי אין אף אחד שיסדר אחרייך.

אפילו הדיכאון, לא חזק, לא משמעותי, לא טוטאלי כמו פעם.

איך שטרקת דלתות, ושברת קירות, וצרחת על כל מי שנקרה בדרכך.

אפילו ההרס העצמי אחר.

כי החתכים האדומים מוסתרים מתחת למכנסיים. ושאת גוררת את ה-40 ומשהו קילו שלך למקלחת, ואת מסתכלת על עצמות האגן והבריח שבולטות עד לכאב, ואת רואה את המספרים על הצג, מספרים שכבר מזמן לא ראית, וזה לא עושה לך שום דבר יותר. אין תחושת שמחה, אין תחושת חוזק, רק אדישות מוחלטת.

ואת תוהה, תוהה מה הטעם.

מה הטעם בלקום, מה הטעם בלישון, מה הטעם בלהתיז על עצמך בושם שעולה כמו חצי משכורת, מה הטעם בלקחת גלולה. מה הטעם בלזכור דברים, מה הטעם בלקנות בגדים חדשים, מה הטעם בלשמוח- כשאתה לא תהייה שם, לשמוע, לראות, להריח. כשאתה פשוט לא, בכל המובנים.

והכי גרוע כשאת גם לא מוצאת טעם להיעלם, ולא את הטעם למות.

זו פשוט שכבה כזו, כמו שמיכת פיקה דקה, שעוטפת אותך.

שכבה שעשויה בליל של רגשות, שאת אפילו לא מסוגלת להגדיר, גם לא עצמך. אפילו לא במחשבות.

ואם נחזור לסצינה מהסרט, ההרגשה היא שבא לקחת מראה ולנתץ אותה, כי אני לא רוצה לראות את עצמי. כי הייתי רוצה שהכל יהיה שונה, שיהיו לי חיים אחרים.

ואת מאמינה שמשהו יקרה, אבל האמונה נחלשת.

ואת תשמעי שוב את "מציאות נפרדת", כמו אז, ואת תדעי שזה לא כמו שזה איך שהיה פעם, שהיה עוד ממה להתרגש. ולמרות שאת כולה בת 22, את מרגישה תחושת פספוס.

ותמשיכי כאילו הכל כרגיל, ותחיי את החיים שלך, ואף אחד לא יראה איך את שבורה מבפנים.

ויום אחד תכתבי על זה, תכניסי את החיים שלך ל-300 עמודים ותעטפי אותם בכריכה קשה, ותחתמי עליהם.

ואולי אז, אולי אז, תרגישי שיש משהו אמיתי ושיש לו טעם.