אני קמה בבוקר עם דמעות בעיניים, ועם תחושה שאין בשביל מה.

אני מרגישה מועקה, מועקה כמו חור שחור שבולעת אותי ואני לא יכולה להילחץ ממנה.

זה כמו סיכות קטנות ומחודדות שננעצות בי שוב ושוב, ומשאירות עליי סימנים.

אני שונאת להרגיש ככה, ובעיקר שונאת להרגיש חרטה.

אני מסתכלת לאחור ולא מאמינה שמה שקרה באמת קרה.

איך אני יכולה להמשיך הלאה כשאני מתגעגעת אליך כל כך?

הלוואי והייתי יכולה להחזיר את הגלגל לאחור.

הלוואי ולא הייתי כזו ילדה מטומטמת.

הלוואי ותוכל לסלוח לי.

אני מצטערת.

אני אוהבת אותך.