יש איזה בחור שהתחיל איתי בפייסבוק.

הגבתי לחבר משותף על הסטטוס, והוא שלח לי הודעה שנונה לאינבוקס.

אנחנו מתכתבים, ואפילו קבענו להיפגש.

הוא גר בת"א, שזה קצת חיסרון.

הוא עושה רושם (עד כמה שאפשר להתרשם משיחות בפייסבוק ובמסנג'ר) של בחור אינטליגנטי, מעניין. אחד שאוכל להתחבר אליו בקלות.

אמרתי לו שביום שלישי אני נוסעת לת"א, ליום כיף עם אמא, ואולי אחרי זה אפשר להיפגש, אבל פתאום חטפתי רגליים קרות. ביקשתי לדחות את הפגישה, גם כי אני לא רוצה להיות בלחץ של זמן, וגם כי אני מרגישה שיש משהו שעוצר אותי.

ביומיים האחרונים השיחות פחות זורמות.

מצד אחד אני סקרנית, אני רוצה להכיר אותו, אבל מצד שני יש את הפחד. פחד של אכזבה. יש את הרתיעה מסיפור חוזר של מרחקים ארוכים.

אני מפחדת שאולי אני אפספס משהו טוב.

אבל אני מפחדת מהרבה דברים אחרים.

***

יש בחור חדש שהכרתי.

אנחנ ולא מפסיקים לדבר, או יותר נכון – לפלרטט ולשלוח רמזים מיניים עבים ואף הצעות מגונות אחד לכיוון השנייה.

יש לו חברה.

הוא מצחקק ומבקש שלא אשאיר עליו סימנים כמו שאני מאיימת שאעשה לו, שואל אם הוא היה לבד אם הייתי רוצה קשר אמיתי, ואומר "בינתיים עוד לא עשיתי כלום. נראה אם אצליח לעמוד בפיתוי".

ושנינו יודעים שהוא לא.

אני יודעת שאני בסוף אשכב איתו. יש בו משהו שמושך אותי. אני כמו פרפר לאש.

הנה, שוב אני מסתבכת, שוב בוחרת את הבחורים הלא נכונים. שוב אני דוהרת לעבר הקצה. אבל זה לא אכפת לי במיוחד. אני אימפולסיבית מדיי. ולמרות שאני ורועי עשינו המוני שיחות. ואמרנו שנקשיב לעצתה של ידידתו ט' שאומרת שאסור להיכנע להורמונים, וצריך להירגע. אני יודעת שלא אצליח. כי פשוט בא לי עליו, וזהו. יהיו ההשלכות אשר יהיו.

ככה אני." והתשוקה - להישרף מבלי למות ,זה כישרון לדעת."

אבל זו לא הפעם הראשונה שאני מסתבכת עם תפוסים.

***

אני רוצה אהבה. אמיתית.

"כזו שתעיר אותך, ותרצה ממך עוד".

אני רוצה מישהו שיגרום לי להתרגש, שיסחף אותי, שיוציא אותי מהחור הפריפרייתי הזה וייקח אותי מכאן.

שינשק אותי בדיוק כמו שאני אוהבת, ויגרום ללב שלי לדפוק.

שיחבק אותי בלילה וילחש לי באוזן כמה שהוא אוהב אותי, ואיך שהוא לא יכול בלעדיי, ושהוא רוצה להיות רק שלי, לתמיד.

אני מקווה שלא אפספס את זה.

ושזה יקרה כבר, נמאס לי לחכות.

***

יש לי כמה שיגעונות.

לספרים, נעליים, לנז'רי ולגברים.