עליתי היום על המשקל והוא הראה עלייה של חצי קילו.
ברור שעליתי חצי קילו. כי יום שישי שעבר אכלתי המבורגר ושתיתי בירה, ויום רביעי הייתי במסעדה ואכלתי ארוחת שחיתות.
ועדיין יש את השלט על המקרר שהכנתי אחרי שלמדנו בשיעור פסיכולוגיה על מוטיבציה. "השגת מטרות ארוכות טווח! 4 ק"ג פחות! דחיית סיפוקים!" וכל זה בצבעים זוהרים וכתב עגול וגדול.
מצד אחד אני יודעת שאני לא שמנה. אני יודעת שהגוף שלי נראה טוב. אבל מצד שני אני מסתכלת במראות בקניונים ומרגישה ענקית. אני לובשת מכנסיים ומרגישה פשוט שמנה. אני רק רואה את האגן הרחב והענקי שלי, ואני לא מעיזה להסתכל על הישבן, כי אני יודעת שהוא תפח. פתאום יש לי כאלו בצדדים, וזה ממש מעצבן אותי. אני כבר לא יודעת אם מה שאני רואה זה אמיתי, כי אין לי תפיסה אמיתית לגבי עצמי. אולי זו מודעות יתר.
יש מישהי שלומדת איתי, והיא ממש ענקית. והיא לובשת בגדים צמודים וחשופים, ויש לה בפייסבוק תמונות שלה בבגד ים, שכל אחד יכול לראות.
וכבר כמה פעמים, מצאנו את עצמנו מגחכות עליה.
אחת שאוכלת 500 קלוריות ליום וכשהיא עושה דיאטה אז זה מתחיל בצום של כמה ימים, אחת שיש לה אישיו על המשקל שלה (ושתיהן באמת באמת רזות ואני בטוחה למדיי ששתיהן מופרעות אכילה. הן גם חברות דיי טובות שלי בלימודים) ו, אני.
היא אוהבת את עצמה כפי שהיא, היא לא מתביישת בגוף שלה, היא לא לובשת מכנסונים וגופייה מעל הביקיני. ואנחנו אוכלות או לא אוכלות, ומתייסרות.
אנחנו לא אוהבות את הגוף שלנו.
אנחנו בוחנות כל גרם, כל קפל, מסתכלות במראה, תחת אור חזק ורואות רק את כל הפגמים.
יש לי יחס אמביוולנטי כלפיי עצמי, כלפי אוכל.
כי אני יודעת שלפני שבוע ביום שישי נהניתי ממש.
והשבוע, אני והאחיות שלי עשינו יום כיף בת"א וישבנו ביחד וממש בילינו זמן איכות כמו שהרבה זמן לא עשינו.
והבנזוג שלי מטורף עליי ועל איך שאני נראית ולא מפסיק להגיד לי כמה אני מדהימה וכמה אני יפה וכמה אני עושה לו את זה.
ואני יודעת שבסופו של דבר המשקל משתנה ואני ארד את כל מה שנוסף עליי.
ובקיץ אני אוכל שוב ללבוש מכנסונים וחצאיות מיני, בלי להתלבט בכלל.
אבל עכשיו, עכשיו אני מרגישה קצת פחות נוח עם עצמי.
כינוי:
.Fake Reality
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
