לפעמים נדמה, שכל מה שאני מתעסקת בו, הוא כל כך טיפשי ומיותר, ובן חלוף, בעוד הדברים החשובים באמת מתגלים כחשובים רק אחרי שמאבדים אותם.

אבא של ילדה מהמגמה שלי נפטר היום. אומנם אני לא ממש מכירה אותה אישית, ובקושי יצא לי לדבר איתה, אבל עדיין היה לי עצוב.

להלוויה לא הייתי מסוגלת ללכת. נכון, אף אחד לא אוהב ללכת להלוויות, אבל לאירוע כל כך טעון רגשית וכל כך קשה, אני מעדיפה שלא להיות נוכחת, בפרט שאני לא ממש מכירה אותה. קולטים את זה? לא מכירה אותה למרות שזאת השנה השלישית שאני לומדת איתה במגמה, שנה שלישית שבה אני חולקת איתה את אותן שעות מייגעות וארוכות של לימודים. או לפחות חלקתי.

אני מעדיפה ללכת לניחום אבלים.

ופתאום, דבר כזה מכניס לפרופורציות. תראו באיזה דברים שטותיים אני מתעסקת. מה זה ציונים לא טובים, מה זה קילוגרמים עודפים, מה זה.... לא יודעת, מה אלו כל הדברים המטומטמים האלו, הדברים שכל כך סביר להניח שייפתרו במהרה, לעומת לאבד מישהו.

והאמת, זה מפחיד. מפחיד אותי. המחזור שלנו מקולל. זה לא סביר שבשלוש שנים יותר מדיי ילדים מהשכבה שלי איבדו את הוריהם. אין, זה לא הגיוני.

Who's next?

הקלות הזאת, הקלות שבה בן אדם אחד יכול ללכת ולא לחזור.

וזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו, אף אחד לא חסין.

כל אחד יכול לאבד מישהו קרוב אליו, כל אחד יכול לאבד את עצמו, בעיקר במציאות הזאת, במציאות הזאת במדינת ישראל.

אני יודעת שזה נשמע מאוד קלישאתי, אבל צריך לחיות את החיים במלואם. צריך ליהנות ולנצל כל רגע.

לא צריך לשקוע במרות שחורות בגלל דברים שסביר להניח שהם יעברו, ייפתרו, דברים כל כך קטנים ושוליים.