ביום שני השבוע הלכתי ברחוב לרועי, השעה הייתה אחרי אחת עשרה בלילה. שמעתי מוזיקה ושרתי עם המילים, ברחוב. הייתה בי הכרה כזו של – אני מרגישה טוב.

נזכרתי בעצמי לפני שנה – מבולבלת, מהוססת, מפורקת, שבורה, בורחת. חשבון בנק מוגבל, ביטול כרטיס אשראי. עבודה שאני לא סובלת אבל אין ברירה. לב שבור. לא יודעת מה יהיה איתי. המשקל שלי צונח.

ואילו השנה – סיימתי שנה ראשונה באוניברסיטה. יש לי אהבה ענקית. אני עובדת בעבודה שהכי מתאימה לי ואני כל כך נהנית ממנה. אני הולכת לים עם חבר שלי ולמרות שהגוף שלי אינו מושלם ואינני מרוצה ממנו, אני לובשת את הביקיני הלבן החדש שלי ולא שמה מעליו מכנסון. זין, אני רוצה להשתזף. ואח"כ חבר שלי אמר לי שלא הפסיקו להסתכל עליי ואני בכלל לא שמתי לב. ואחרי זה היינו בקניון, ואני קניתי עם הכרטיס אשראי שמלה פרחונית מדהימה מקסטרו וחצאית וגופייה מ H&M. (שיט, שכחתי שאנחנו מחרימים גם את שוודיה, שאשרוף אותן?).

ההרגשה של הזמן האחרון טובה. אני חושבת שדיי טוב לי.

ובלילה כשאני לא מצליחה להירדם אני קוראת איפה הייתי לפני שנה, וקוראת את התגובות ואת ה"אהבה הקשוחה".

היו לי הרבה משברים. במקום להתמודד ברחתי. וכמה מהמגיבים אמרו לי שאני חייבת ללכת לפסיכולוג. אז אני חייבת לסגור את הפינה הזו עם קוראיי.

הייתי כבר אצל פסיכולוגים ופסיכיאטרים, למדתי מבוא לפסיכולוגיה ונהניתי מאוד מהקורס. רועי, שהוא ידיד טוב לומד פסיכולוגיה. אני מכירה הרבה אנשים שהולכים לפסיכולוג וזה עוזר ומקל עליהם.

אני לא אעשה זאת. אומנם אני באה מתחום של מדעי החברה ואני לומדת את זה, אבל זה לא מדע מדויק ויש תיאוריות בפסיכולוגיה שהן לא מוכחות בעליל.

אני מצטערת, אני, אישית, לא מאמינה בזה. אני זו שצריכה להתמודד. אני זו שצריכה להתבגר. אני זו שצריכה לקחת אחריות על חיי. אני זו שצריכה להבין ולהגיע לתובנות. רק אני. פסיכולוג לא יעשה זאת עבורי.

וכן, קראתם על הרבה משברים. אבל מכל משבר אני כן מתחזקת וצומחת, ולרוב אני מאוד דרמתית ומעצימה.

הכתיבה היא הפורקן שלי.

מבחינתי עדיף לי לדבר על מה שכואב עם אנשים שמוכרים לי מאשר עם פסיכולוג. מבחינתי יותר קל לי לכתוב – מילים כואבות ושורטות. ואחרי זה אני נרגעת ומרגישה יותר טוב.

עוד חודשיים אחגוג 23 סתווים. ובשינוי מהשנים האחרונות, אני מתחילה להרגיש מעט התאמה לגיל שלי.

אני לא מרגישה עוד כמו ילדה בת 16.

נדמה לי בשנה האחרונה, עשיתי קפיצה משמעותית ב"התבגרות", אם אפשר לקרוא לזה ככה.

אחרי הפרידה המשמעותית, היו לי כמה קשרים. שיברונות לב ואכזבות. עשיתי כל מיני דברים... לא משנה. הפכתי לאדם אטום וחסר רגש מצד אחד, ומהצד השני כן כמהתי לאהבה אמיתית. אני חושבת שבעיקר למדתי להיות לבד. שאני לא צריכה גבר כדי להרגיש טוב עם עצמי. אחרי הפעם האחרונה בה נשבר לי הלב, התרסקתי טוטאלית. ואחרי שעברתי את המשבר הזה הרגשתי חזקה. הבנתי שזה שמישהו לא רוצה אותי זה לאו דווקא משהו שדפוק בי, שקשור אליי. (ואגב, הבחור הוא איש יקר וידיד טוב). זה גרם לי להבין שלעיתים מעשים של אנשים, מחשבות של אנשים, לאו דווקא קשורים אליי. שאם משהו לא הולך לי לפי התוכניות – זה לא בהכרח קשור אליי. לא הכל סובב סביבי. ובעיקר – אם משהו לא הסתדר לפי איך שרציתי – זה לא אומר שצריך לשבור את הכלים. צריך קצת פרופורציות. אז מה קרה, העולם לא נחרב.

ואם עשיתי טעות, ואם התחרטתי - אני צריכה לקחת אחריות. אני צריכה להתמודד ולהבין את הטעות ולא לחזור עליה. אין מה לעשות, כולם טועים. גם אני טועה. אני לא צריכה להאשים את כל העולם בטעויות. הבחירות וההחלטות הן שלי, בלבד. ועליי להשלים עם מה שבחרתי. עליי להשלים עם מה שעשיתי. עליי להמשיך הלאה ולא להיות תקועה בעבר.

ודווקא אחרי כן היו הצעות. ופתאום הבנתי משהו שלא הבנתי שנים. שנים לא הבנתי בחורות שאומרות שהן לא רוצות קשר, שהן רוצות להיות לבד. כי חשבתי שזה שיש לך חבר, בנזוג, זה מה שמשלים אותך. ובגלל המחשבה הזו, גם נכנסתי לקשרים ולמקומות לא טובים רק מהפחד לא להיות לבד. המחשבה הזו באה מביטחון עצמי נמוך והערכה עצמית ברצפה. ופתאום הבנתי את זה, פתאום כן הבנתי את הבחורות האלו. ועם ההבנה הזו, אני חושבת שמשהו בהערכה העצמית שלי קצת עלה.

בהתחלה לא רציתי להיכנס לקשר עם החבר הנוכחי. כי הייתי מבולבלת. כי לא הייתי סגורה על עצמי. פחדתי להיכנס לקשר שאני לא בטוחה שאני באמת רוצה. ולכן כשנכנסתי לקשר הזה, עשיתי את זה מהמקום הכי אמיתי. ועובדה שמה שיש בינינו... זה אחד הדברים הכי עוצמתיים שיש.

You can't always get what you want, but you get what you need.

המשפט הזה מאוד מתחבר לי. כי בהתחלה רציתי דברים אחרים. ולא קיבלתי אותם. במקום את זה קיבלתי אותו – והוא בדיוק מה שהייתי צריכה.

היה לי משבר גדול בלימודים. קודם כל לקח זמן עד שהייתי סגורה על מה אני רוצה ללמוד ועד שקיבלתי תשובה חיובית. וגם כשהתחלתי את הלימודים – לא הייתי מרוצה. הייתי בעיקר מדוכאת. לא אהבתי כלום, לא התחברתי לכלום ומבחינה חברתית היה לי קשה. לא האמנתי שאני כמו כולם, הולכת ולומדת באוניברסיטה כי זה מה שצריך. מבחינה חברתית המצב השתפר, כמו מה שקורה. מכירים אנשים, נפתחים לאנשים. היום יש פייסבוק וזה יותר קל. אז נכון, אין לי חברי וחברות נפש מהלימודים. (חוץ מהחבר). אבל כנראה שאני אדם כזה, שלא אוסף חברי נפש. אני אדם שקשה לו להיפתח וליזום, אני מקווה שאוכל לשנות את זה יום אחד. ומבחינת התחום – היי, זה מה שבאמת רציתי ללמוד. אני לא הולכת ולומדת כי ככה צריך. אני הולכת ולומדת כי ככה אני רוצה וזה כן יקדם אותי. והתואר שלי כן אמור לתת לי איזשהי תעסוקה. וחוץ מזה, אני לא צריכה לא ללמוד כדי להצטייר בתור מישהי מיוחדת ומגניבה.

.

אני חושבת שבעיקר לא הייתי מרוצה משום דבר. הייתה לי איזה תמונה שקיבעתי לעצמי על איך החיים אמורים להיראות. יותר נכון הייתה לי איזו פנטזיה שלא התאימה למציאות, עזבו לא התאימה למציאות, לא התאימה למי שאני! וכשהפנטזיה התנגשה עם האמת ועם המציאות ועם מה שאני – לא יכולתי להתמודד. חייתי בהרגשה שיש אנשים שטוב להם יותר, שחיים את החיים האמיתיים והטובים ואילו אני נמצאת במקום מזויף ולא אמיתי.

והרי, אין דבר כזה "החיים האמיתיים והטובים".

רציתי לשנות את עצמי, רציתי להיות משהו שאני לא, כדי להתאים לפנטזיה הזו. כדי להתאים לכל מיני דברים.

ועכשיו – יש השלמה. השלמה עם מי שאני ומה שאני. השלמה על כך שיש חלומות ופנטזיות שלא אגשים.

אני לא אסע שנה לאירופה ואכתוב.( אני לא מוותרת על החלום לכתוב. אני יודעת שאעשה זאת. אני יודעת שגם אם לא אכתוב ספר – אני אמשיך לכתוב לעצמי.)אני לא אגור בת"א. אני לא אעשה כל מיני דברים "מיוחדים", "מגניבים", "פרועים" – אני אפילו לא יודעת איזה שם לתת וגם לא עולה לי דוגמא כרגע.

אני לא אפתח חיי חברה פרועים. לא יהיו לי עדרי מעריצים.

אני כן משלימה עם המציאות. ואולי זה נשמע עצוב, כאילו אני מוותרת על החלומות שלי. אבל עד כמה החלומות שלי התאימו לי? עד כמה החלומות היו באמת חלומות שלי ולא חלומות שהתעקשתי שיהיו לי כדי שאהיה אדם אחר?

פתאום אני חושבת על החלומות שלי, על המטרות שאני רוצה להגשים, ונכון שהם לא כאלו זוהרים, אבל הם אני. והם יעשו לי טוב ברגע שאגשים אותם. כי "חלום" זה לאו דווקא משהו מאוד זוהר ומתאים לסרט קולנוע. חלום זה אפילו לטוס ליפן. חלום זה אפילו להיות עצמאית ולגור לבד ולגדל עציצים במרפסת. חלום זה אפילו למצוא לעצמי תחביב או ללמוד לבשל. אז יש אנשים שיש להם חלומות כמו להופיע בברודווי. יש אנשים שזה מתאים להם.

אני משלימה עם המציאות, ואני לא משכנעת את עצמי שזו מציאות יפה. המציאות היא לרוב אפורה. לרוב היא שגרתית ומשעממת. אבל אני לומדת לגלות את הבזקי הצבעים. אני לומדת לגלות את הרגעים הקטנים, המאושרים שגורמים למציאות שלנו להיות מיוחדת יותר. כי כאן טמון הקסם והסוד. כי אני כן עושה דברים שאני נהנית מהם, שאני מרוצה מהם, שגורמים לי להרגיש טוב. כי אני כן גאה שאני סטודנטית. כן אני כן שמחה לגור עם ההורים. כי אני כן אשמח להישאר פה באזור ולעבור לגור עם החבר שלי. כי כן יש זיקוקים וניצוצות, אני רק צריכה להסתכל. כי עדיף ככה, מאשר לחיות בפנטזיה שבניתי לי, ואז לראות איך היא מתנגשת עם עצמי.

אני לא רק משלימה. אני גם אוהבת. אוהבת את מי שאני. ואני יותר ויותר מוצאת את עצמי מגלה "מי אני". אני עדיין חושבת שאני מורכבת, כי כל בני האדם מורכבים.

אני אוהבת וגאה במי שאני. אני שמחה שאני אני.