הנה עוד שבוע מתחיל, ראש השנה תם ונשלם. אני מאוד אוהבת את ראש השנה, אולי כי נולדתי בתקופת החגים, ליתר דיוק בצום גדליה. אתמול היה לי יום הולדת לפי התאריך העברי, ד"א.
ראש השנה מסמל לי חג של התחדשות, של שינוי.
את ערב החג חגגנו עם המשפחה של אמא, ויום למחרת חגגנו עם המשפחה של אבא בארוחת צהריים.
היה מאוד נחמד, בשתי הארוחות היו ילדים קטנים ואף תינוקות, מה שאומר שהמשפחה גדלה ומתרחבת.
פתאום הרגשתי שגם אני רוצה לשבת בעוד כמה שנים בארוחת החג עם בעלי, ואולי עם תינוק או תינוקת שיתפסו את ההצגה. אולי זה בגלל האווירה המשפחתית, אבל פתאום הרגשתי שגם אני רוצה משפחה משלי.
אם לומר את האמת אני והחבר מאוד רציניים ומדברים על הדברים האלו. העניין הוא שכלכלית כרגע אנחנו לא ממש יכולים לעבור לגור ביחד, ובטח ובטח שלא להתחתן ולילדים יש עוד זמן. אני עדיין צעירה ואני רוצה להיות אמא צעירה אבל אמא לא צעירה מדיי ואמא שמסוגלת לדאוג לילדים שלה ולתת להם את כל מה שהיא יכולה. אמא שמרגישה שזה בדיוק הזמן להיות אמא.
אנחנו מקווים שאולי בשנה השלישית ללימודים יהיו לנו פחות ימי לימודים ונוכל לעבוד יותר, ולקראת סוף השנה השלישית נוכל לעבור לגור ביחד.
בין כל השמחה והחיוכים היה גם עצב גדול.
אמא שלי דודה שלי (גיסתו של אבא) כבר שנים סובלת מאלצהיימר והמצב החמיר. אני והאחיות שלי באנו ואמרנו לה "שנה טובה" אבל היא כבר לא זיהתה אותנו. יש לה מטפלת, וזה פשוט קורע את הלב.
בפסח האחרון היא עוד הייתה מחבקת אותנו וצוחקת ומדברת ואילו הפעם היא הייתה על הפנים. היא תמיד אהבה את אבא ואמא שלי, והתייחסה אליי ואל האחיות שלי כמו לנכדות שלה. אני זוכרת אותנו מגיעים אליה בחגים, ואותנו מקבלות גם מתנות, גם אהבה וגם חיבוקים בדיוק כמו הנכדים הביולוגיים שלה.
אני זוכרת אותה כאישה פעלתנית ומלאת שמחת חיים ועכשיו היא כבויה לגמרי.
ההורים של אבא אינם בחיים יותר מ-20 שנה. לא הכרתי אותם, הם נפטרו לפני שנולדתי. אני קרויה על שם אמא של אבא- שמה היה "דורה" ומהאותיות ה, ד, ר, הרכיבו את השם "הדר".
אבא שלי כמובן סיפר לנו עליהם ועל חייהם והוא אמר שהוא מתגעגע בעיקר בחגים. אני מודה שאני לא חשבתי על זה יותר מדיי וזה לא היה חסר לי, אולי כי לא הכרתי אותם ונולדתי בפני עובדה מוגמרת שההורים של אבא לא בחיים. אולי בגלל זה אני לא מכנה אותם "סבא" ו"סבתא" אלא קוראת להם "ההורים של אבא".
אבל פתאום בארוחה, גיסתו של אבא הכינה סלט שאמא של אבא הייתה מכינה. היא ידעה לבשל מצויין (אני יודעת לפי הסיפורים) והיא מספרת שהיא תמיד מנסה לשחזר את המתכונים שלה. הייתה לי צביטה בלב. הרגשתי שהם כן חסרים לי. שאני רוצה עוד סבא וסבתא, שיישבו איתי לשולחן החג. שאני רוצה סבא וסבתא שמתעניינים, שמדברים, שרודפים אחריי עם האוכל, שמחבקים, שמנשקים. הרגשתי תחושת החמצה.
איכשהו כל החג הזה גרם לי להבין הרבה מאוד דברים, הגעתי לתובנות. משפחה זה הדבר הכי חשוב.
כינוי:
.Fake Reality
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
