אני ורוז פתחנו בלוג שנקרא "גיבורים". הבלוג ממשיך את דרכו של הבלוג my body  שנסגר ונותן במה לנשים וגברים שחוו תקיפה מינית לספר את סיפורם. גם אני כתבתי פוסט.

אני מתחילה פתאום להיחשף לעוד ועוד ועוד סיפורים. עוד בנות מספרות שגם להן זה קרה. שגם להן זה הזכיר.

ועם התדהמה וההבנה שמימדי התופעה פשוט אדירים, מגיע הכעס.

אני כועסת על זה שמאשימים את הקורבן. על זה שעדיין אני נתקלת בתגובות של "את רצית את זה. את פיתית אותו"- "את אשמה!" כאילו מישהו רוצה את זה. כאילו אם מישהי פלרטטה, או הייתה נחמדה, או התלבשה בצורה קצת סקסית, או טיפה התמזמזה עם הבחור- אז היא חייבת לו משהו ואם לא- אז אל תאשימי אף אחד מלבד עצמך שהוא לקח בכוח.

אני כועסת על הבורות, על החוסר חינוך ועל ההחפצה של הנשים. כי בגלל זה  יש נערים שחושבים שילדה שמתפקדת כמזרן השכבתי עושה את זה מבחירה. כאילו שנערה שרק התחילה את החיים שלה תרצה לעשות מין קבוצתי. בגלל זה יש  נערים שחושבים שזה בסדר ולגיטימי לגעת בבנות נגד רצונן.

אני כועסת שמטילים את האחריות על נשים.

שאנחנו אלו שצריכות לשמור על עצמנו, במקום שהחלאות האלו ישמרו את הידיים ואת הזין שלהם לעצמם.

מפרסמים במומלצים של ישרא סיפור מחריד על ילדה שקבעה פגישה עם מתחזה לילד בגילה והוא אנס אותה ויש תגובות שמאשימות את הילדה. נכון, מדובר בתמימות ובהחלט זהו מעשה מטופש מצד הילדה, אבל היי, מה עם האיש שקבע איתה את הפגישה ואנס אותה? האם זה שהילדה התנהגה בצורה תמימה וטיפשית הופך את העניין ללגיטימי?

למה אף אחד לא מאשים את ה-א-נ-ס? זה שהתחזה, זה שקבע איתה את הפגישה, זה שהתנפל עליה ואנס אותה?

למה אני זו שצריכה לחשוש, לפחד, לא ללכת לבד כשמחשיך? למה אני זו שצריכה להסתגר בבית עם רדת החשיכה או לבקש מידיד שילווה אותי מפחד שמישהו יתקוף אותי?

אני מודעת לאמצעי הזהירות. אני יודעת שאין לנו ברירה. אבל מציק לי שהאחריות היא על הקורבן, על המותקף.

ולפעמים, לא משנה מה נעשה, אנחנו כן נותקף. כי רוב מקרי האונס מתרחשים ע"י אדם מוכר.

מאז שאני קטנה מלמדים אותי להיזהר, להיזהר, להיזהר. לא משנה כמה נזהרתי- זה עדיין קרה.

עדיין היה את האיש שרצה שאתקרב אליו כדי "להראות לי משהו". עדיין הייתי בת 12 וכשהלכתי ברחוב מישהו צבט לי בישבן. עדיין בכיתה ז' היה איזה ילד שהציק לי וניסה לגעת לי בחזה. עדיין הייתי בתוך מערכת יחסים חולנית שאפשר לקרוא לזה סוג של התעללות מינית, כן, אני נאנסתי. גם אם לא מבחינת החוק והמשפט, כך אני מרגישה.

אנשים לא מבינים שאונס זה לא דבר שמתבצע תחת איומים. זה לא דבר שמתבצע ע"י איש מסריח ומלוכלך שמגיח מהרחוב. אונס יכול להתבצע גם בהשפעת מניפולציה. גם כשזה בן הזוג. ובסוף אני זו שמאשימה את עצמי ויש לי חברים שעוד חברים שלו בפייסבוק, הוא ממשיך הלאה והכל יופי טופי. אני זו שנשארה עם צלקות.

פעם קראתי מאמר במאקו, כתב אותו איזה בחור על כך שהנשים הישראליות סנוביות. מישהי כתבה לו בתגובה משהו שמאוד הסכמתי איתו- אין לנו ברירה. אין לנו ברירה כי רק מלמדים אותנו להיזהר. היא סיפרה על כל הפעמים שהיא או החברות שלה היו נחמדות וזה נגמר ברע. אז אל תתפלאו שאנחנו סנוביות. שאנחנו לא רוצות לתת מספר טלפון. שאנחנו לא רוצות להתקרב בכלל. כי אנחנו צריכות להיזהר ולשמור על עצמנו.

אני כועסת על זה שלגברים הטובים, הנחמדים, אלו שבאמת רק רוצים להכיר ולא לפגוע- לא אכפת. שהם חושבים שזה מאבק רק של נשים או "אוי לא! פמיניסטיות!" ולא גם שלהם. כי זה פוגע גם בהם.

 כי לי אישית, מאוד קשה לי לתת אמון בגברים. לי אישית, וזה דבר שלא אמרתי ולא כתבתי- קשה לי במערכת יחסים שלי.

אני כועסת על חוסר הענישה או הענישה המגוחכת, שפשוט משתיקה קורבנות. אני זוכרת שלפני כמה שנים קראתי ששופט נתן עונש מגוחך לאנס. ולמה? כי הבחורה עדיין בתולה מבחינה טכנית- לא נקרע קרום הבתולין. כאילו שהפיסת עור המגוחכת הזו משנה משהו. כאילו מישהו לא חילל וטימא את הגוף שלה. לא חדר אליה בכוח. לא השאיר אותה עם צלקות לכל החיים.

העו"ד הצדיק את האנס בכך שהבחורה עלתה אליו הביתה, אז מה היא ציפתה. אז מה. אז היא עלתה הביתה. אז היא לא רצתה, אז היא התחרטה. זה אומר שהיא חייבת לשכב עם מישהו? זה אומר שמותר לו לקחת בכוח?

נמאס לי לשתוק. נמאס לי שמשתיקים אותי. נמאס לי שמשתיקים קורבנות, במקום לתת להן ולהם לצרוח. הלוואי והייתי יכולה לשנות.