בשנים האחרונות אני יותר ויותר מתבאסת מימי ההולדת שלי. באופן קבוע, כחודש לפני התאריך נוחתת עליי עננה של דיכאון.

אני מאוד אוהבת את תשומת הלב, את המתנות, את העוגות והבלונים, אבל החגיגות- זה מה שמבאס אותי.

בתור ילדה, לא זכורות לי חגיגות של ממש. ההורים שלי תמיד היו קונים לי מתנות ואמא שלי הייתה כותבת כרטיסי ברכה שהיו מחכים לי בבוקר ליד המיטה, אני זוכרת שהיו קונים עוגה לפעמים, או בתקופה האפייה של אמא שלי- אמא שלי הייתה אופה עוגת יומולדת- עוגת שוקולד עם קרם שוקולד וסוכריות צבעוניות. זו העוגה הכי פשוטה אבל הכי טעימה לי עד היום. אמא לא אופה יותר, בגלל הדיאטה ובגלל שגם אין לה כוח.

בני המשפחה היו מתקשרים לברך וגם סבא וסבתא היו קונים לי מתנות.

חגיגות עם חברים זה כבר עניין אחר. לא הייתי ילדה שהיו לה יותר מדיי חברים. למעשה, היו תקופות שלא היו לי חברות בכלל ותקופות שבהן הייתה לי חברה אחת שבימי ההולדת של שתינו היינו מתקשרות לאחל מזל טוב, קונות מתנות ולפעמים נפגשות.

 בבית הספר היסודי היה מאוד אופנתי לחגוג ימי הולדת בימי שישי אחה"צ בכיתה בבית ספר. לאחר כמה שנים החגיגות שודרגו ועברו לבתים של החוגגים והיו מזמינים קוסם או ליצן ובשנים המאוחרות יותר- היו מזמינים תקליטן. אני זוכרת שתמיד היו חטיפים, עוגות וחצאי פיתות עם חומוס ומלפפון חמוץ או עם ממרח שוקולד. חצאי הפיתות תמיד יזכירו לי טעם של ילדות.

ימי ההולדת לרוב היו בשעות 15:30- 16:00 וההורים שלי תמיד התלוננו שזה נופל להם על השנ"צ של יום שישי. אז כך שאם זה לא היה בבית ספר או בבית שקרוב אליי- לא הייתי יכולה להגיע כי לא היה מי שייקח אותי. זה נורא מעציב אותי לחשוב על זה.

זכור לי יום הולדת אחד שחגגתי בכיתה ב' (אם אני זוכרת נכון) יחד עם עוד שתי חברות לכיתה. הן נולדו ביולי ואני בספמטבר, כך יצא שחגגתי כמה חודשים טובים לפני התאריך המיועד. אני לא זוכרת הרבה מיום ההולדת הזה, נשארו התמונות. אני זוכרת שהיה מפעיל, הייתה התרגשות, הייתה ידיעה וחשש שאם הייתי חוגגת לבד בלי שתיהן אף אחד לא היה בא ואת פתיחת המתנות כשהגענו הבייתה. לבשתי חצאית בצבע סגול וחולצה לבנה עם הדפס.

בתיכון בימי ההולדת, כל חוגג היה מנדב את הבית שלו ומזמין חברים למסיבת יום הולדת. זה דווקא היה נחמד, אבל עול כלכלי לא קטן- היה איזשהו נוהג לתת מתנה לילד היום הולדת 50 ש"ח. זה היה מאוד לא פשוט, בעיקר כשלא עבדתי ולהורים שלי לא היה כסף מיותר לתת לי.

בגיל 15 ערכו לי מסיבת הפתעה. יום הולדת 16,17,18 חגגתי בבית. זה היה דיי מעייף. נולדתי בחגים והרבה מהחברים שלי דאז נולדו בחגים כך שהיה צריך לשבת ולתאם תאריכים. אחרי זה היה צריך לדאוג שההורים שלי לא יהיו בבית. במהלך המסיבה צריך לדאוג שלכולם יהיה כיף ונחמד ואחריה הייתי צריכה להתחיל לנקות ולסדר.

לאחר מכן עייפתי מתכנון אירוע ימי ההולדת. ימי הולדת 19,20,21 ביליתי עם המשפחה, החבר שלי דאז. יצאנו באופן ספונטני ומאחר ועוד חברים חגגו קרוב לתאריך שלי- יצא שחגגתי איתם את יום ההולדת שלי.

ביום הולדת 22 חגגתי פעמיים. פעם אחת באופן ספונטני עם החברים. אני זוכרת שזה היה ממש סיוט לארגן אותם וכמעט בכיתי וויתרתי על הכל. בערב שלאחר מכן חגגתי עם חברים מהעבודה והיה מהנה ביותר.

את היום הולדת האחרון שלי- 23, רציתי לחגוג באופן רציני. בחרתי מקום, תאריך ושעה ויצרתי לראשונה אירוע בפייסבוק. האמת? זה לא היה הצלחה גדולה. אני באמת מעריכה ומוקירה את כל מי שבא לחגוג ולשמוח בשמחתי, אבל משהו בדינמיקה בין כולם לא עבד וכולם התקפלו הבייתה מוקדם. יצאתי קצת מאוכזבת.

אני חושבת שהכי טוב זה לחגוג בצורה אינטימית. לחגוג עם המשפחה, החבר וקומץ של חברים. אני חושבת שאם אעשה משהו ביום הולדת 24 זה יהיה בלי אירועים בפייסבוק, זו תהייה יציאה רגילה עם החברים הטובים שאיתם אני מבלה בדרך כלל.