מצאתי את הזמן לכתוב, אבל בלי ממש חשק. אני מרגישה שיצאה לי קצת הרוח מהמפרשים.

סוף הסמסטר קרב ואני שוב מרגישה כמה אני לחוצה ושחוקה. אני חסרת מצב רוח ועצבנית יותר מבדרך כלל. מנחיתים עלינו אינסוף הגשות של עבודות מלבד המטלות השגרתיות של הגשת דו"חות קריאה ותרגילים בסטטיסטיקה. השבוע שכחתי להגיש תרגיל למרצה שלי בסטטיסטיקה. זה פשוט פרח מזיכרוני שהיא נתנה לנו תרגיל בשיעור. למזלי היא אמרה שאפשר להגיש עד סוף היום ולא בשיעור. ועוד מעט מתחילים המבחנים.

גם בעבודה יש יותר עבודה מכרגיל בזמן האחרון. מצד אחד אני אוהבת להתעסק בהרבה דברים, מצד שני אני מרגישה הרבה יותר מותשת- בעיקר כשזה אחרי יום לימודים. אני גם מוצאת את עצמי חושבת על דברים שקרו בעבודה, על דברים שצריך לעשות גם אחרי שאני חוזרת הבייתה.

חברה שלי ביקשה שאחליף אותה במשמרת, אבל זה בדיוק היום היחידי בערך שהחבר שלי לא עובד ואני לא עובדת ושנינו לומדים עד הצהריים. היום היחיד לשנינו. והיא עושה לי קצת רגשי כי גם היא הסכימה להחליף לפני שבועיים. וזה קצת מציק לי, והנה, שוב במקום לעמוד על שלי ולשים את עצמי בסדר העדיפויות אני מתחילה לחוש רגשות אשם ושאני לא חברה טובה מספיק. וזה לא משנה שאין לי בעיה להחליף איתה משמרות בד"כ. אבל זו הדפיקות שלי, אני חייבת לצאת בסדר עם כולם, בלי לחשוב על עצמי ועל הרצונות שלי.

רועי הזמין אותי ליום הולדת שלו. הסתכלתי ברשימת מוזמנים וכולם חברים שלו מהלימודים. דיברתי איתו על זה שתהייה לי בעייה להגיע כי אני עובדת באותו היום עד הערב אחרי יום לימודים, אז הוא אמר שהוא אולי יעשה משהו לחברים בתיכון. וצחקנו על זה שזה מגוחך בהתחשב בעובדה שהוא לא ממש בקשר איתם. אמרתי לו שגם אני לא. חשבתי על זה גם לפני שבוע בטקס סיום של אחותי, איך כולם מתחבקים ואומרים שישמרו על קשר ובסוף הקשרים האלו מתפוגגים. כל אחד המשיך הלאה בחייו. לכל אחד יש את החיים שלו והחברים החדשים שלו ואם ניפגש זה יהיה ממש כמו פגישת מחזור.

בכלל, אני לא נמצאת רוב הזמן בבית של ההורים. חצי מהשבוע אני אצל החבר שלי בחיפה. בסופי שבוע אנחנו נפגשים עם חברים שלו (התגבשנו לחבורה של זוגות). אני לא יוצאת למקומות בקריות, רק בחיפה. ששואלים אותי איפה אני גרה אני מהססת. אני מקווה שבאמת שנה הבאה אנחנו נוכל לעבור לגור ביחד. אני כבר רוצה להתחיל חיים חדשים.