היום היה לי ריאיון עבודה למשרת סטודנט בחברת היי- טק. שאלו לגבי האנגלית שלי ואמרתי את האמת- אני יודעת לכתוב ולקרוא בלי שום בעייה, אבל הרבה זמן לא יצא לי לדבר. אני חושבת שלא דיברתי באנגלית מאז הבגרות בע"פ.

המראיינת ביקשה שאספר לה מה עשיתי אתמול באנגלית, אמרתי שני משפטים וחצי ואז נתקעתי.

הרגשתי כל כך, אבל כל כך מטומטמת.

אחר כך המשכנו את הריאיון כרגיל, אבל יצאתי בהרגשה מאוד מזופתת. שתי דקות אחרי זה כבר היה לי בראש בדיוק כל מה שרציתי להגיד. אבל זה היה מאוחר מדיי. זה כל כך מרגיז.

הרגשתי אכזבה ותסכול. נכנסתי לאוטו ופשוט בכיתי מאחורי משקפי השמש שלי. 

חבר שלי ניסה לתת לי חיזוקים ולעודד אותי, להגיד שרוב האנשים נלחצים במעמד הזה. שהרבה זמן לא תרגלתי את השפה והבעיה היחידה היא הביטחון העצמי.הוא אפילו נתן לי את מתנת היום יולדת שלי מוקדם כדי שאתעודד.

בסופו של דבר נרגעתי.

אני יודעת שזה לא אומר עליי שום דבר. מלבד העובדה שאני פשוט מתקשה לדבר בשפה האנגלית וזה כנראה נובע מחוסר ביטחון וביישנות. חבר שלי אמר שאני תמיד יכולה לדבר איתו (האנגלית שלו ברמת שפת אם). יכול להיות שאקח קורס בברליץ או משהו כזה, כי אני מרגישה שזה כן תוקע אותי. 

אני יכולה לקרוא ולכתוב בלי שום בעייה- אני הרי עושה את זה כל הזמן. אז למה לנהל שיחה פשוטה אני לא מצליחה?! זה מתסכל אותי כי אני מרגישה מפגרת. זה מסתכל אותי כי אני פרפקציוניסטית ושום דבר לא יהיה טוב מספיק. זה מחזיר אותי לרגשי נחיתות שהרגשתי בתיכון.

לא קרה שום דבר. יהיה בסדר. אז במקרה הרע אני לא אעבוד שם. שבוע הבא יש לי ריאיון עבודה למקום אחר. ביום שישי אני עושה מסיבת יום הולדת ויום שני היום הולדת שלי. ואז יש את ראש השנה שזה החג האהוב עליי. וגם כל הסדרות שאני אוהבת חוזרות בעונות נוספות. ויש לי תלושים לחג. וקניתי שלושה לקים חדשים ומיוחדים. וגם ירדתי במשקל. ואני לא צריכה להרגיש רע לגבי עצמי, כי יש לי הרבה מעלות ויתרונות. 

חוץ מזה הרכבתי מערכת. פעם ראשונה שהרישום הולך לי חלק. אני אלמד שלושה ימים בשבוע בשני הסמסטרים ולקחתי את הסמינרים שרציתי. אני קצת מתרגשת ורוצה לחזור ללימודים. עם כל הקיטורים שלי, אני כן אוהבת ללמוד.

אני מסיימת את הפוסט באופטימיות.