פעם שאלתי את אבא שלי, למה הוא לא צם ביום כיפור למרות שהוריו היו צמים. ואז הוא אמר לי שאין בזה טעם. הרי הצום לא מכפר על מעשים רעים בין אדם לחברו, אלא רק על מעשים רעים בין אדם לאלוהים. ואם באופן כללי אתה "חוטא": מחלל שבת, לא שומר על כשרות, אוכל חמץ בפסח וכו' ומתכוון להמשיך "לחטוא"- אז הצום לא יכופר. ככה שמבחינתי, אין שום טעם לסבול.

בעבר היו מספר פעמים שצמתי ואני מנסה לחשוב על למה- אין לי סיבה ממשית.

בעיניי היום הזה מסמל צביעות אחת גדולה. רוב האנשים כותבים סליחות בפייסבוק ו"אם פגעתי". מה זה אם? האם פגעתם? אתם לא יודעים אם פגעתם באמת? אתם מתנצלים התנצלות קולקטיבית כדי לצאת ידי חובה? ובכלל- למה חיכיתם עד ליום כיפור? אתם מבקשים סליחה רק כדי לעשות "וי"? חשבון נפש צריך לעשות כל השנה! ואם פוגעים במישהו- צריך מייד להתנצל ולבקש סליחה, אמיתית, מהלב.

ובכלל, יש אנשים שצמים, לובשים חולצה לבנה וכיפה וחושבים שהם צדיקים גדולים. זה לא משנה שלפני ואחרי הצום הם יהתנהגו כמו חולירות. או אפילו ביום עצמו- הם לא יתביישו להכות ילדים שמדברים בסלולרי (אוי ואבוי!) או יזרקו אבנים על אמבלונסים ומכוניות נוסעות. כאילו כל האנשים מחוייבים לגזור על עצמם צום ותענית. כאילו לאנשים אין זכות לדבר בסלולרי או לנסוע במכונית שלהם. כאילו לאנשים אין מקרי חירום. פשוט גועל נפש. זה אפילו מבזה ומחלל את היום הזה, אחד הקדושים בדת היהודית.

אני רוצה להאמין שאם יש אלוהים, הוא שופט אנשים לא לפי צום ביום כיפור, אי נסיעה בשבת והימנעות מבשר וחלב. אני רוצה להאמין שהוא שופט אנשים לפי האישיות שלהם.

השנה לא יצאתי החוצה. ביליתי בשקט בבית. קראתי את "נוילנד" של אשכול נבו שלא מאכזב. ספר מצויין, יש בו משהו שמצליח להעביר את ההוויה הישראלית. קראתי גם את "נופל מחוץ לזמן" של דויד גרוסמן, ספר שכולו קינה לבנו המת. רק גרוסמן כנראה יבין את הספר הזה או מי שחלילה איבד את ילדו. ראיתי שוב את "כנפיים שבורות".

מחכה בקוצר רוח לשבוע הבא.