והיה את הרעש הגדול והנורא.

הגעתי אל הבית החשוך והקר, המקרר היה ריק והבטן שלי קרקרה. בהתחלה היו כמה דמעות שניסיתי לקבור בפרווה של החתול, אבל כעבור כמה שעות כבר התפרצתי בבכי היסטרי. אני חושבת שלא בכיתי ככה מאז שמיצי מתה.

ואחרי שבכיתי, עם כמויות של דמעות ונזלת, ואחרי שהחבר שלי חיבק אותי חזק, אמר לי כמה הוא אוהב אותי ומנע ממני ליפול, נרגעתי.

כאילו בתוכי היה מעין הר געש מבעבע שרק היה צריך להתפרץ.

יום למחרת חיכיתי לאוטובוס והסתכלתי על הים מבצבץ בין ההרים. ונשמתי את האוויר הקר והטוב של הכרמל והרגשתי שיהיה בסדר.

הצעת המחקר שלנו נכתבה כמו שצריך.

לסמינר השני פשוט חרטטתי איזו שאלת מחקר והגשתי. מה שיהיה יהיה.

השבוע העמוס בעבודה עבר מהר ונגמר.

ביום חמישי באתי לבקר את הילה וזה היה כמו שהיינו בתיכון.

ביום שישי קניתי אחרי העבודה בגדים יפים ובערב הלכנו לסרט.

וגם עלו בי תובנות לגבי מי הם החברים שלנו ומה אפשר לצפות מהם. (אולי זה לפוסט אחר).

ואנחנו כבר לקראת סוף השבוע. מעבירה את הרגעים עד לסמינר. אני יושבת עם שתי בנות מהלימודים שאנחנו לא ממש מכירות. הן יושבות על עבודה והציעו לי לשבת איתן. וזה דיי משמח אותי.

ועוד כמה שעות אני והחבר הולכים לאכול במסעדה שאנחנו מפנטזים עליה כבר הרבה זמן.

בסוף הכל יסתדר.