אני מוטרדת מכל כך הרבה דברים שמעיקים עליי. אני כל כך פרפקציוניסטית ורוצה שהכל יהיה מושלם, אבל זה לא. והדברים מתחילים להתמוסס לי ואני מוצאת את הגוף שלי פיזית קורס. אני מתחילה לבכות בלי שום סיבה נראית לעין. יש לי מועקה.

מצד אחד הכל נורא בסדר. אני כבר בסמסטר האחרון שלי לתואר. הציונים שלי סמסטר קודם היו סבירים, אבל לא גרועים כמו שחשבתי. המרצה נתן דחייה להגשת הסמינר שעוד לא הספקתי לסיים ואני רק צריכה לשבת עליו ותוך שעתיים הוא כבר דיי מוכן. אני רק צריכה לתת את הפוש האחרון, ה-4 חודשים האחרונים.

יש לי עבודה "של גדולים". כל הבנות בסניפים האחרים בתפקיד שלי יותר מבוגרות ממני ויש להן כבר תואר. קידמו אותי לאחר פרק זמן קצר וזה אומר שסומכים עליי. אני אוהבת את העבודה שלי ונהנית ממנה.

יש לי זוגיות מדהימה. יש לי חברים. יש לי כסף בבנק שהולך על מסעדות ובגדים. יש לי משפחה.

אבל מצד שני, הכל לא בסדר.

אני לא מוצאת אנרגיות להתמודד עם הלימודים. אני מרגישה שהכל גדול עליי.

בעבודה אני לא מסוגלת להפריד בין האישי למקצועי. אני לוקחת את הכל ללב. אני יושבת בלילות ובסופי שבוע וחושבת על דברים בעבודה, על מטלות ועל הדברים שאני מרגישה שעשיתי לא בסדר, על כל מה שצריך לטפל בו. והמחשבות האלו לא עוזבות אותי. ואני חושבת שאולי אני לא טובה. ואולי אני לא מתאימה לתפקיד. ואולי מישהו למעלה יתעורר ויבין שאני סתם אפסית. אבל דיברתי עם המנהלת שלי על כל הדברים והיא אמרה שהכל בסדר גמור ועשתה לי משוב חיובי ונתנה לי את הכלים.  אז ככה שהתחושה הרעה הזו קצת פחתה

ואני מנסה למצוא את הדרך לשלב בין העבודה- שהיא בתכלס משרה מלאה ובתפקיד שלי יש לי הרבה מאוד תחומי אחריות לבין החובות שלי כסטודנטית.  קניתי גם מחברת יפה עם כריכה קשיחה וצבעונית ואני כותבת לי את כל המטלות שלי וזה שאני ארשום הכל ברשימות אולי יעזור לי קצת.

ובזוגיות הדברים קצת תקועים. אנחנו נורא רוצים לעבור לגור ביחד, אבל זה לא יוצא אל הפועל מכל מיני סיבות, בעיקר כלכליות. וזה מתסכל אותי, כי אני כל כך חולת שליטה ויש דברים שהם לא בשליטתי.

ולא בא לי לראות אף אחד. אני יושבת עם אנשים ומרגישה הכי לבד. אני מרגישה שאין לי מה להגיד, שאף אחד לא מעניין אותי. אין לי חשק לשבת בבית של מישהו ולדבר על שטויות, אני יכולה לשבת בבית שלי.

ועכשיו החבר מעדכן אותי שהחתול שלנו נעלם והוא מפחד שקרה לו משהו. ואני לא יכולה לחשוב על משהו כזה בכלל. עם זה אני ממש ממש ממש לא יכולה להתמודד.