אתמול אחותי האמצעית חזרה הביתה, וכצפוי היא התחילה לצעוק עליי שהרסתי את המחשב. היא לפעמים יכולה לצעוק ולצרוח בכמויות. העדפתי להתרחק ממנה, ולהתמקם מול הטלוויזיה ולצפות ב"אסקימו לימון". הסרט הוא פאקינג מטומטם, אבל זה פשוט מצחיק. ראיתי אותו ביחד עם אחותי הקטנה וצנזרתי לה קטעים "לא יפים".

שנגמר הסרט (קצת הרבה אחרי שהוא נגמר) אחותי הואילה בטובה לתת לי את המחשב. הורדתי מקאזה תמונות של נירוונה וקורט קוביין ואפילו מצאתי שני אתרים בעברית שמוקדשים לנירוונה ולקורט. כשקראתי את המכתב שהוא כתב (אתמול זו הייתה הפעם הראשונה שקראתי אותו) היו לי דמעות בעיניים מרוב שזה עצוב. ה"סיפור אהבה" שלי עם נירוונה התחיל לא מזמן למען האמת. תמיד ידעתי שהייתה להקה כזאת נירוונה, ושהסולן שלה קורט קוביין התאבד. אבל יותר מזה לא ממש ידעתי. ולפני כמה חודשים שמעתי את smells like teen spirit  (הכרתי את השיר גם מקודם, אבל לא ממש התעמקתי בו וידעתי איך קוראים לו ומי המבצע) וממש נדלקתי על השיר. שמעתי אותו שוב ושוב. ואז התחלתי לשמוע שירים אחרים של נירוונה, וגם בהם התאהבתי. ואז התחלתי להתעניין בלהקה עצמה ובקורט. וכשקראתי את קורות חייו של קורט (ומתווספת לזה העובדה שהוא חתיך) התחלתי ממש להעריך אותו. נכון, החיים שלו היו חתיכת טרגדיה..... אבל בכל אופן יש מה להעריך בבן אדם. ופה נסיים.

הלכתי לישון בשתיים וחצי,אבל נרדמתי רק בארבע בערך. בשמונה כבר שמתי לי שעון מעורר, וקמתי בקושי. העיניים שלי לא נפתחו. התחלתי לקרוא את העיתון ולא יכולתי לקרוא מרוב עייפות, וכל האותיות נהיו מטושטשות. חזרתי למיטה, ונרדמתי. עד עשרה לעשר. מה שהשאיר לי בדיוק עשרים דקות להתארגן. הלכתי למקלחת כי אני לא יכולה להתחיל את הבוקר בלי להתרענן, וניסיתי להתארגן כמה שיותר מהר.

הגעתי לתיכון. זו חתיכת טראומה לראות את המקום הזה בחופש. אבל שם נאמר לי שהקורס מתקיים בשלוחה. יופי, עוד הליכה. בדרך פגשתי איזו אחת, שאני מכירה אותה רק בשם ובפנים, ודיברנו בדרך לשלוחה. עליתי לכיתה בה הייתי אמורה ללמוד ורוב הילדים שהיו שם היו פקאצות.

נכנסה קודם רכזת הלשון שלנו, ודיברה על הקורס, ואח"כ נשארנו עם המורה, שהיא מורה בתיכון אחר ולא בתיכון שלנו. גם היא דיברה על הקורס ושצריך להצליח ובלה בלה בלה ואז התחלנו ללמוד את כל הלשון מההתחלה. אנחנו כרגע ב"נושא ונשוא" ו"האוגד במשפט השמני". לא חידשו לי כלום כי אני יודעת את החומר הזה. אני לא מבינה למה אני נכשלתי השנה.

בכל אופן, המורה מסבירה לנו על החומר ואז אנחנו עושים עבודה קטנה. והייתה לנו גם הפסקה קצרה באמצע. היא גם נתנה שיעורים אבל לא עשיתי אותם ואין לי גם כוח לעשותם.  בערך באחת היא שיחררה אותנו.

כשחזרתי הבייתה אכלתי סוף כל סוף ודיברתי עם סטאר. וכל שאר הדברים הרגילים – טלוויזיה מחשב ובלה בלה בלה.

זה היה פוסט קצר ללא משמעות.

עדכונים עסיסיים – מחר.