כבר חודשיים שאני גרה כאן, בבית החדש שלי. לפעמים עולה בי מעיין תהייה כזו- "מה? זה אמיתי?" אבל בגדול אפשר לומר שהסתגלתי.

הסתגלתי לבית החדש, לרחוב, לשכונה, לשגרה, לחיים עם בן זוג.

היה לי משבר קטן בעבודה. שעות העבודה שלי הן קשות, מ-11 בבוקר ועד 20 בערב ובנוסף אני צריכה לבזבז שעה בנסיעה בשני אוטובוסים בכל כיוון, אם לא יותר. היו לי הרבה דילמות האם לעזוב או לא, ובסוף החלטתי שאני נשארת לעת עתה. בסופו של דבר אני אוהבת את מקום העבודה שלי והמחשבה על חיפוש עבודה מחדש והתסגלות למקום אחר עושה לי כרגע כאב ראש. אני מחכה שיהיה לי מספיק וותק בתפקיד שלי כדי שאוכל לבקש קידום.

חזרתי שוב לעשות פילאטיס, אחרי שנה של הפסקה. מאז שעברתי חיפשתי מקום להתאמן, הרגשתי שהגוף שלי מנוון ובעיקר שחזרו לי הכאבי גב. (הגב שלי נהרס לאיטו). אחת החברות אמרה שהיא עושה פילאטיס, ויום אחד סיימתי לעבוד מוקדם אז הצעתי שאבוא איתה לשיעור. הסטודיו במרחק שני אוטובוסים מהבית( התחבורה הציבורית בחיפה זוועתית!) אבל היא עוברת בסוף החודש למקום אחר, קצת יותר קרוב. ונכון שזו עוד הוצאה כספית, אבל זה כל כך שווה את זה. אני מרגישה שיש לי תחביב. שאני לא כל הזמן בעבודה או מבלה בבית בניקיונות וכביסות. זה אמנם פילאטיס מזרן ואני רגילה למכשירים, אבל עדיין- זה כיף. אני מרגישה את הגוף שלי עובד, את השרירים מתחזקים ואחרי שאני יוצאת מהשיעור אני מרגישה חיונית. וזה שווה את הכל.

הבנתי גם מי האנשים שאני רוצה להיות בחברתם. אנחנו חבורה של 6 זוגות, חברות שנוצרה בגלל החברות בין הבנים. תמיד היינו יוצאים ביחד ועושים הכל ביחד, אבל נפקחו לי העיניים. אני מסתדרת עם כולם וזה לא שהם אנשים רעים, אלא פשוט צבועים. יותר נכון, צבועות. לא מתחברת לכל ה"מאמי/חיים שלי/אהובה שלי" וכהנה וכהנה. יש לי חברות ואני מפרגנת, אבל זה אמיתי, מגיע מהלב. לי הכל נראה כמו הצגה אחת גדולה. יש גם התנהגויות שאני לא יכולה לסבול. יש שני זוגות שכרגע טוב לי איתם. שבוע הבא אני והבן זוג יוצאים עם זוג חברים טובים שלנו לצימר. לפני שנה נסענו חמישה זוגות ביחד, אבל השנה אנחנו רוצים שקט. אנחנו דיי לא סיפרנו לאף אחד... כאילו יש מה להסתיר. אני חוששת שייעלבו. אבל זו זכותנו. אני ממש מחכה לזה בקוצר רוח. מתחשק לי קצת פינוק, מתחשק לי קצת שלווה ושינוי שגרה.