כבר הרבה זמן שאני מנסה לכתוב את הפוסט הזה, להוציא את המילים שחונקות לי את הגרון. אבל כל פעם שאני רק מתחילה לכתוב, אני נתקעת באמצע, כי אני לא מסוגלת.

אם פעם כתיבה זו הייתה התראפיה שלי, נדמה שכבר כלום.

כל הבלוג הזה, כולו רק דיווחים לקוניים של מה עשיתי פה, מה עשיתי שם, מה אמרתי להוא, ומה ההיא אמרה לי.

לפעמים נדמה לי שאני לא מסוגלת לכתוב יותר, ואולי הכתיבה זה לא באמת מה שאני צריכה לעשות בחיים שלי. אם פעם שמתי לעצמי מטרה – לכתוב, אז אני לא חושבת שזו המטרה.

משהו תקוע, תקוע לי איפשהו בגרון. לא מקיאה, לא בולעת. ואני לא יודעת מה זה. אני לא יכולה להצביע על הנקודה.

משהו לא בסדר.

אולי משהו לא בסדר בחיים שלי. כי לכאורה הכל נראה כל כך טוב ובסדר ורגיל, אבל בעצם כלום. בעצם אני חיה את החיים בצורה לקונית וטכנית, אני פשוט לא עושה איתם כלום.

אלו אמורות להיות השנים הכי יפות בחיים שלי, וכאילו הכל תקוע.

נראה לי כאילו, כאילו אני לא חיה אותם כמו שצריך. הכל אצלי דרמטי, הכל מחוץ לפרופורציה, אולי כי כל פעם אני מחכה שאיכשהו הדמעות יפרצו, כאילו ללא סיבה, ואני אצליח להשתחרר.

וחלק זה בגללו. כן, הוא, הארור הזה, שרק גורם לי לשנוא את עצמי. משהו איתי בטוח לא בסדר, כי לרוב הבחורות הנורמליות דברים כאלו לא קורים.

והוא מתעלם ממני, או שיותר גרוע, הוא מסתכל עליי, וזה עינוי. הוא מענה אותי. מענה אותי בשתיקה שלו, ביחס שלו. אני נגמרת ודועכת לאט לאט.

ומה, עוד מעט זה נגמר. בזמן האחרון אני קולטת שאני עומדת לסיים כיתה י"ב, ואז סופית המון דברים ייגמרו. יש בי חלק שמחכה כבר ל-20 ביוני, או יותר נכון ה-4 ביולי – הבגרות האחרונה שלי, אבל חלק ממני רוצה שזה יימשך.

כי כל עוד אני בבית ספר, כל עוד אני במסגרת כלשהי, אפשר לפשל. אפשר להבריז משיעורים, אפשר להיכשל במבחן אחד או שניים, אפשר לוותר על זה ועל זה ועל זה, העיקר שאיכשהו תהייה לי בגרות מלאה עם ציונים סבירים והכל יהיה בסדר. אבל אח"כ, אח"כ אף אחד לא ידאג לי. אני כל הזמן מפשלת, ומה אם אני אפשל בחיים האמיתיים? מה אם אני שוב אבחר לא נכון? אני מפחדת. אני מפחדת ממה שיהיה הלאה, כי זה שינוי. החברים שלי יתגייסו מוקדם, וזהו, הכל יתפרק. גם ככה הכל דיי מפורק, אבל זה רק יחריף.זה לא שבאמת יש לי חברים אמיתיים. אין לי.

אבל לפחות מסגרת כזו, של חברים כמעט אמיתיים יש לי.

והחברים שלי הם אחלה אנשים, באמת, ואכפת לי מהם מאוד, אבל זה לא זה. כי אני מרגישה לידם פחות. וזה לא שהם נותנים לי להרגיש ככה – אבל ככה אני מרגישה. ועם הזמן זה מחריף, כי זה לא בית ספר וזה איי איי איי אז יש להם 100 במתמטיקה ולי לא, כי ככה זה יהיה לאורך זמן – אני תמיד ארגיש פחות מהם. תמיד אני ארגיש לא שייכת.

ועובדה, עובדה שאני לא מסוגלת לספר להם על הדיכאונות שלי, על המשברים שלי, על זה שאני שוכבת עם אנשים ככה סתם כי אולי ככה מישהו יאהב אותי, על החתכים בידיים,  על זה שאני נגעלת מהגוף שלי,על זה שאני חייה בזיוף. על זה שאני באמת פייק ריאליטי. עוטה מסכות. תקומי בבוקר, תתארגני כדי שתראי כמו בן אדם, תלמדי, תחזרי, תשני, תצאי ימי שישי, תחייכי, תצחקי, תזרקי לאוויר משפטים שימלאו את החלל, שאף אחד לא ירגיש שזה חלק מהצגה, שאף אחד לא ירגיש שמשהו לא בסדר. ובעצם אני עומדת להתפרק. אני חיה במין הצגה כזאת, ואני רק מחכה, מחכה למשבר הבא, מחכה לפעם הבאה שאני אתפוצץ, אתפרק, ואז אנסה לחבר את עצמי שוב.

ואני בת 17 וקצת, ואני עדיין ילדה קטנה. 17 -  נראה כל כך בוגר. אבל כל כך לא. מבפנים אני ילדה מפוחדת שלא מוצאת את עצמה בשום מקום. ילדה שמשקרת לעצמה בפנים.

אז לא.

לא רציתי לשכב עם אף אחד.

לא רציתי לרדת, או להתמזמז, או לעשות שום דבר עם אף אחד.

לא עם אדיר, ולא עם אלו שאחריו.

עם אולג? בכלל לא רציתי לשכב איתו. בפעם הראשונה ששכבנו, זאת אומרת לפני, עברה לי בראש המחשבה "לא משנה מה יקרה, אל תשכבי איתו." והנה, שכבתי איתו, והמשכתי בזה, ואם הוא לא היה טורח לריב איתי, כנראה שהיינו ממשיכים עם זה עוד.

אני לא מוכנה לסקס. זה הכל בולשיט אחד גדול. אבל אני לא יודעת למה אני עושה את זה. אני פשוט לא יודעת למה. זייפתי את הכל ב"אני גדולה, בוגרת, יודעת מה אני עושה. זה כולה סקס, אפשר לחשוב." אח"כ זייפתי לעצמי "הפסקתי, כי זה לא היה מתאים לי."

אבל הכל זיוף, הכל בולשיט אחד גדול. הכל שקר.

תמיד ייעצתי לאותן בנות ששאלו בפורומים השונים באינטרנט, אם לשכב או לא, ותמיד עניתי שעושים רק מה שנוח לך, רק מה שאת בטוחה בו ומרגישה איתו שלמה.

שלא שוכבים ככה סתם, שוכבים רק אם באמת באמת רוצים.

ומה? אני לא עומדת בדברים שלי. את כל עקרונות הברזל שלי, אני שוברת.

ואני יודעת שאני אמשיך לעשות מה שירצו ממני, ואני לא יודעת למה.

אומרים לי שאני הרבה יותר מזה – אבל אם אני הרבה יותר, למה אני מרגישה כמו אפס מאופס? למה זה מה שכולם רוצים? ומה זה הבולשיט הזה "אם לא תתני להם את מה שהם רוצים, אלא תחכי, אז הם לא יעזבו אותך". אבל זה מה שהם רוצים מלכתחילה לא? הם בסופו של דבר כן יקבלו את זה – ואז יעזבו.

ואני יכולה לכתוב פה שקר ולהגיד – לא, עם הבחור הבא זה לא יהיה ככה. אבל אני יודעת שזה כן יהיה ככה. הרי זה מה שהוא רוצה, ולכן זה מה שהוא יקבל.

כל מה שאני רוצה זה חיבוק ממישהו שבאמת באמת אוהב אותי, אבל זה לא מה שאני אקבל. אני לא אקבל אהבה והערכה מאף אחד – אז לפחות משהו במקום. לפחות את האשלייה.

אני מפרסמת את הפוסט הזה בכאב רב, כי אני בטוחה שלא ממש יבינו, ואני אפילו חוששת שמישהו יחשוב – אוי, עוד איזה מתוסבכת מתבגרת עם הרגשות המחורבנים שלה, שיט, איזה בלוג דיכאוני, אני אלך לחפש לי בלוג שמח וקופצני. אז לא, כי לשם שינוי אני כותבת לעצמי, ומי שלא יבין – בעייה שלו.

אני חותמת את הפוסט הזה, ואין לי שום שורת מחץ, שום פאנץ' ליין, שום מסקנה, אין פה כלום. יש רגעים שנגמרות המילים, נותרות דמעות צורבות.