אני מנסה לחשוב על סיכום שבוע, כי בערך ששבוע לא כתבתי כאן כמו שצריך. אז כמו שניתן להבין, השבוע לא היה לי קל במיוחד. רגשות שליליים ותחושות שליליות עלו בי וצפו, התחלתי לקלוט כל מיני דברים בנוגע לעצמי, וזה פשוט מדכא. הייתה לי תחושת מועקה, תחושה כל כך מעצבנת. ולמי שתהה, אז כן, נשארו לי סימנים על הידיים.

I bleed just to know I'm alive.

ביום שני היה לי מבחן בספרות. והוא היה כל כך, כל כך מעצבן. אין לי ציפיות. אח"כ הברזתי מספורט, לא היה לי כוחות לזה.

ביום שלישי לא נכנסתי לשיעור הראשון של אנגלית, דיברתי עם מור בהפסקה שלפני השיעור, ולא יכולתי להפסיק את השיחה, כי זה היה חשוב. קיבלתי 71 באנגלית, וזה כל כך מדכא. אפילו שמסתבר שהמורה טעתה והעלתה לי את הציון ל-79, אבל בכל זאת. המבחנים האלו כל כך קלים, ויכולתי לקבל בהם ציון הרבה יותר גבוה, אם רק הייתי שמה לב. אני מניחה ש-90 בעבודת כיתה מפצה על זה.

ביום חמישי היה לי יום ארוך ומעצבן. הייתה לנו מעבדה, ואני אוהבת לעשות את המעבדות עצמן, אני רק לא אוהבת לענות על השאלות המעצבנות ההן! אבל היה דיי מצחיק. עשינו חלק שני במחשב, ומורן באה כולה שמחה ומאושרת, להדליק את המחשב שלה, אבל מה, החכמה בטעות כיבתה את המחשב של שני בנים מהמגמה שלי: תומר ואלכס. והם עשו את הדו"ח שלהם. מורן פרצה בצעקת "תומר סליחה! ואלכס!". בחיי, זה היה כזה מצחיק.

ביום שישי באו מד"א ועשו התרמות דם. מאוד מאוד רציתי לתרום דם, אבל אני מתחת ל-50 ק"ג, ככה שאסור לי לתרום. חשבתי לעבוד עליהם, אבל אז אמא שלי החליטה שהיא לא נותנת לי אישור, כי היא חושבת שאני אתעלף. לא מתעלפים כל כך מהר!

אבל בכל מקרה, ירדתי למטה, לעודד ברוחי את אלו שכן תורמים. נשארתי שם עד תום ההפסקה, ואז הלכתי לקריון לפגוש את ההורים שלי. ואכלנו ארוחת בוקר, וגם קניתי לי שלוש זוגות תחתונים.

בערב היינו אמורים ללכת לסרט. החלטתי ללכת כי לא חשבתי על לעשות משהו יותר טוב. כשהתחלתי לחשוב על למצוא משהו ללבוש, עמרי התקשר אליי, ואמר שלא בא לו ללכת, שכמעט אף אחד לא הולך ושאנחנו פאתטיים באופן כללי. אמרתי לו שהוא צודק, ושגם לי לא ממש היה כוח ללכת לשום מקום. לא היה כוחות שוב, שוב, להעמיד פנים ולעשות הצגה של הכל בסדר. אני חושבת שהגעתי למסקנה, שפשוט רוב החברים שלי, שאני אמורה לצאת איתם ולבלות איתם, כבר עושים לי כאב ראש. ידעתי איך הערב הזה ייראה, ולא היה לי כוח.

במקום זה, דיברתי עם הילה ומורני באיי סי קיו, וחשבנו על לעשות משהו, והחלטנו שנלך לבית קפה באזורנו.

כל הארון שלי היה הפוך על המיטה, ולא מצאתי שום דבר שנראה עליי נורמלי ללבוש, כי כאני במצב רוח רע – הכל נראה לי רע, כולל הבגדים שלי, שבימים כתיקונם אני אוהבת אותם.

בערך ב- 11 ומשהו, הילה אספה אותי (טוב נו, יש לה מלווה), וגם מורני הייתה באוטו, ונסענו למצוא בית קפה. ומסתבר, שלא מכניסים מתחת לגיל 18. אפלייה. מפלים קטינים לרעה.

אז החלטנו שניסע לנאפיס. אף פעם לא הייתי בנאפיס קודם! ואני חייבת לציין שממש ממש נחמד שם. ראינו שם ילדים מהשכבה שלנו, כולל את חבורת "תומר סליחה ואלכס". ואכלתי פתות, שזה כמו חתיכות מלוואח עם גבינה או מה שרוצים, וזה אשכרה ממלא. והילה שיגעה את המלצר קשות.

אז חזרנו לבית של הילה, ואני ומורני נשארנו לישון אצלה. אתם קולטים מזה שלוש בנות על מיטה אחת? (סוטים, זה לא מה שאתם חושבים). נרדמנו לפנות בוקר, ומשום מה קמנו יחסית מוקדם, וגם ככה לא ממש ישנתי טוב, ולכן הייתי עייפה. ושמענו שירד שלג על הכרמל! אני ממש התלהבתי ורציתי לנסוע לכרמל. ירדנו דיי מאוחר לאכול ארוחת בוקר, ולא הרבה אחרי זה מורני הלכה הבייתה, ואחר כך גם אני.

הגעתי הבייתה, הלכתי להתקלח ולישון. ישנתי עד שמור העירה אותי, כלומר התקשרה אליי.

היא שאלה מה קרה, ופשוט אמרתי לה שנמאס לי מהכל. שנמאס לי מהבית ספר, שנמאס לי מאדיר, שנמאס לי מהחברים שלנו, כי כל הזמן החיים שלהם סובבים סביב נושא אחד, והם נותנים לי את ההרגשה שאני נחותה מהם, שכל מה שהם רוצים זה להדגיש כמה שהם גאוני הדור, כמה שהם חכמים ואף אחד לא יכול עליהם. אז סבבה, הבנו את זה, אף אחד בחיים לא יגיע לרמה שלכם, כולם יודעים את זה. למה לדוש בזה כל הזמן?

היא אמרה לי שרועי בא אליה, ורצתה שגם אני אבוא, אז באתי.

היה ממש נחמד איתם. מסתבר, שגם רועי לא ממש מת על כולם, ולא מת על הנושאי שיחה שלהם. והצלחנו לחלוב מרועי כל מיני דברים סודיים וראינו את הסרט "מונסטר", וזה סרט ממש חזק, ועצוב. ואחרי הסרט אחות של רועי לקחה אותי הבייתה, וישר הלכתי לישון.

אני מקווה שרוב הדברים הרעים מאחוריי, אני מקווה שאצליח לפתור או לשנות חלק מהדברים שמפריעים לי. אני מקווה שהשבוע הזה יהיה קצת יותר נורמלי.