יש לי לכתוב על שבוע בערך, אני לא יודעת מאיפה להתחיל, וגם אין לי ממש כוח, אבל בכל זאת.

כל השבוע היה לי בית ספר, לא היה שום דבר מעניין. ביום שלישי רצתי בספורט 10 דקות רצוף – משמע לפחות במבחן אחד בספורט יש לי 100. אני ממש גאה בעצמי, הכל בזכות מורני שדירבנה אותי להמשיך. מנחם אותי שלפחות מעכשיו לא אצטרך לרוץ יותר לעולמים, אם כי מתחילים עכשיו מבחני בטן. טוב נו, רצוי שאעשה משהו.

ולא היה לי אנגלית! רוב הילדים הלכו הבייתה, ונשארתי בבית ספר בחוסר מעש. בשעה השנייה לקחתי ממורני ומענבל וקישטתי להן את היומנים, והרגשתי פקצתית להפליא.

המשכתי לקשט למורני את היומן גם בשיעור מתמטיקה.

גם ביום חמישי לא היה לנו אנגלית, ולכן התחלתי בעשר. הפי הפי ג'וי ג'וי.

ביום שישי היה לנו שיעור ספרות מאוד תרבותי. סיימנו ללמוד את השיר "הכניסיני תחת כנפיך" של ביאליק, והמורה השמיעה לנו את שלושת הביצועים שעשו לזה, וזה הפך לשירה בציבור.

והייתי גם קצת חולה, כאבי ראש ובחילות, וזה כבר נעשה מעצבן. אני שונאת להתלונן לאמא שלי, כי כל הזמן יש לה משפט קבוע "כי את רזה מדיי, כי את רזה מדיי."  אני לא מבינה מה זה קשור, ואני לא רזה מדיי. להפך.

סיימתי השבוע 5 ספרים -  כל הכבוד לי. וגם הצלחתי לכתוב דברים חדשים לדפיוצר בבמה, אני מחכה עכשיו לאישור.

ביום שישי בערב חשבתי שאני לא אצא, כי לא מצאנו שום דבר נורמלי לעשות. עמרי לא הפסיק להתבכיין לי, כל השבוע הוא רק מתבכיין. בהתחלה הוא לא הפסיק לנדנד לי שאני אביא לו תמונת פספורט, ניסיתי להסביר לו שאין לי, כי בהתקף עצבים קרעתי את התמונות שקיבלנו מב"יס, אבל זה לא משנה לו הוא מציק לי. ואז הוא הציק על הספר מחזור, ועל העתודה ולפעמים הוא בכיין ברמות מעצבנות.

בסוף ענת אמרה לי שהולכים להצגה של חצות. מצד אחד לא רציתי, מצד שני ידעתי שאם אני נשארת בבית אני מרחמת על עצמי ובוכה – זה כבר נעשה המצב הטבעי שלי, לבכות כל הזמן. בכיתי אפילו מהקליפ החדש של עברי לידר, כמו איזה ילדה מטומטמת.

ענת אמרה שהיא תאסוף אותנו ברבע ל-11, וירדתי למטה, אבל היא לא הייתה שם, וגם עמרי לא. אז התקשרתי, והוא אמר שהוא מתלבש ובא. טוב חיכיתי, והתחילו להסתכל עליי אנשים, כולל מישהו מבוגר שהסתכל עליי במבט זימתי, ואז התקשרתי לעמרי והפצרתי בו שיירד כבר, והחלטתי לחכות ממש ליד הבית שלו, החלטתי ששם יותר בטוח.

לוקח לו המון זמן להתארגן, הוא כזה... כזה סיסי לפעמים. חשבתי שלבנות לוקח שעות להתארגן.

בכל מקרה ענת לקחה אותנו, וגם אספנו את מור, ונסענו לקריון ונפגשנו עם אלון. ראינו שם ילדים קטנים שמתלבשים כמו סטיילסטים (בעע), ואף צפינו בילדה שנראתה כאילו היא הלכה לעבוד. אלוהים, הדור של היום.

וגיליתי שהכתם על הג'ינס שלי לא ירד! אפילו שהוא עבר כביסה! מה שמעצבן שבבית לא ראיתי את הכתם הארור, רואים אותו כנראה באור מסויים. זה הג'ינס שאני הכי אוהבת בעולם. הוא מיומולדת 16, עבר איתי שני טיולים שנתיים, את רוק העצמאות, אוף כל כך הרבה, אני לא רוצה לוותר עליו. הוא יושב עליי כל כך טוב. לא אכפת לי שכל המכנסיים שלי ייהרסו, אבל לא הוא! אני מסרבת לומר נואש. שמתי עליו מסיר כתמים, ושפשפתי את מברשת כזאת את הכתם, ושטפתי, ואני מקווה שזה ירד. אם לא, אני אקנה איזה פאצ' בשביל להסוות את הכתם. אני לא מוותרת על הג'ינס הזה בשום הון שבעולם.

קודם כל ישבנו בארומה, ולא התחשק לי כלום. כאבה לי הבטן, הייתה לי בחילה, וחבל על הקלוריות.

מור ואני קצת קמנו לפניהם, והלכנו לעבר בתי הקולנוע, רועי הציע לפני שבוע שכשהם מתחילים לחפור – פשוט קמים והולכים, אבל זה לא כל כך ריאלי.

הלכנו לראות את "הטייס". שלוש שעות מזוויעות של סרט משעמם ומעצבן. כאב לי התחת, כאבו לי הרגליים, והיה לי קר כי אני כל כך חכמה והשארתי את המעיל אצל ענת באוטו. כל הזמן רציתי לתת להרוואד יוז – ליאונרדו דיקפריו כלומר, סטירה, כי הוא עצבן אותי. וחיכיתי שהוא ימות והסיוט שלי יסתיים. זה היה כמו שיעור מתמטיקה שמסרב להיגמר.

לפני שהלכנו הבייתה, אלון וענת היו חייבים לעשות סיבוב באוטו של אלון (הסתיים לו המלווה). הם היו חייבים לעשות את זה דווקא אז, כשאני, מור ועמרי בוכים שקר לנו בטירוף. פשוט קפאנו מקור! והיה שם איש מוזר שרשם "מספרי טלפון של מכוניות" להגדרתו של עמרי.

כל השבוע הזה הייתי קצת אאוט. לא יודעת מה עובר עליי.

לפעמים בא לי לחתוך לעצמי את הידיים עם סכין ולא עם סרגל, כדי שיישארו צלקות, וכולם יראו ויבינו שמשהו לא בסדר.

אני פשוט... מרגישה כל כך אבודה לפעמים.

ואני אקטר ואבכה כמה שאני ארצה.

ואני יודעת שאתה קורא כאן.

אני שונאת שקרנים, שקרנים צבועים בעיקר.

הלוואי שתישרף באש הגיהנום.

האובסיסיבי זה אתה,  לא אני.